בחמש תהלוכות לוויה חגיגיות וחסרות תקדים שנערכו בטהרן, קום, נג'ף, כרבלא ומשהד, גופתו של המנהיג המעונה, האייתוללה סייד עלי חוסייני חמינאי, הועברה לאחד האכסדרות של מקדש האימאם רזה באיראן ונקברה במקדש הקדוש של סאמן חאג'. טקסי האבל, הפרידה וההלוויה שנערכו השבוע ציירו תמונה שונה של איראן - תמונה שכבר השתנתה על ידי ההתנגדות האמיצה של העם האיראני נגד שתי מלחמות התוקפנות האמריקאית והישראלית, וכעת משתנה שוב הודות לנוכחות האוהדת והתומכת של פלח רחב של האוכלוסייה בהלוויה. מעט פרשנים מקומיים או בינלאומיים שלא הכירו בעובדה זו. בפוליטיקה, לא הכל מוכרע בשדה הקרב. לפעמים, גורלה של מדינה נקבע לא במהלך המלחמה עצמה, אלא בימים הבאים, כאשר אחרים יושבים להעריך מחדש את המדינה. איראן עומדת כעת בדיוק בנקודה זו. שתי המלחמות, שנמשכו שנים עשר וארבעים יום בהתאמה, שינו את תדמיתה של איראן שבנו מרכזי קבלת החלטות וכלי תקשורת עולמיים רבים. החישובים המבוססים על שחיקה מהירה של איראן או יכולת פעולה מופחתת התבררו כלא מדויקים. אבל מה שקרה בשבוע שעבר לא היה רק ​​המשך של אותו נרטיב; זה היה, אפשר לטעון, משהו שונה לחלוטין.
חמישה טקסי הלוויה ופרידה גדולים בטהרן, קום, נג'ף, כרבלא ומשהד שוב הציבו את איראן לאור הזרקורים האזורי והעולמי, אך הפעם לא בגלל טילים, שדות קרב או משברים ביטחוניים. הפעם, החברה האיראנית עצמה הפכה לנושא הניתוח. במבט ראשון, חמשת הטקסים והטקסים הללו עשויים להיראות כמעשי אבל בלבד, אך בליבתם, הם נושאים השלכות פוליטיות וחברתיות ברורות. העולם ראה אומה שרק חודשים קודם לכן הייתה מעורבת באחד העימותים הצבאיים המאתגרים ביותר בהיסטוריה המודרנית שלה, אך עדיין הייתה מסוגלת לארגן אירוע בסדר גודל כזה, ולאחד מיליוני אנשים בערים רבות, ואף מעבר לגבולותיה, לאירוע משותף. עבור צופים חיצוניים, זו לא הייתה רק תמונה של הלוויה, אלא דיוקן של חוסנה של חברה שלמה. בספרות היחסים הבינלאומיים, מדינות נמדדות לא רק לפי כוחן הצבאי או הכלכלי, אלא גם לפי מידת "הכוח" שלהן - כלומר, יכולתן לאלץ אחרים לשקול מחדש את עמדותיהם כלפיהן. כל המדינות מגיעות לכותרות, אך לא כולן "נושאים לניתוח". לאחר המלחמות האחרונות, ולאחר הפרידות והלוויות החגיגיות, איראן הפכה שוב למדינה שמאלצת אחרים להעריך אותה מחדש. זוהי אולי ההתפתחות המשמעותית ביותר של השבוע האחרון. כוח פירושו שלא ניתן להתעלם ממדינה או לשפוט אותה על פי מודלים מיושנים. מדינה שצוברת השפעה נכנסת לתודעתם של אנליסטים גלובליים, לא רק בחדרי מבצעים, אלא גם במכוני מחקר, מרכזי מחקר ומעגלי קבלת החלטות. דוחות נכתבים עליה, הנחות קודמות נבדקות, ומשוואות אזוריות מוגדרות מחדש.
כיום, איראן משנה את מעמדה בעיני אחרים, במקום לבסס את כוחה. הבחנה זו היא קריטית. כוח הוא נכס, אך שינוי תפיסות מוביל לשינוי בהתנהגותם של אחרים. כאשר נקודות המבט של שחקנים אזוריים וגלובליים משתנות, שפת הדיפלומטיה, אופי ההרתעה, סגנון האינטראקציה ואפילו אופן היווצרות בריתות - כולם משתנים.
אך ההיסטוריה טומנת בחובה גם אזהרה חשובה. מדינות מסוימות הצליחו לשנות את תפיסת העולם לגביהן לעיתים, אך הן לא הצליחו לשמר תפיסה זו. אמינות, בניגוד לניצחון, אינה אירוע חולף, אלא תהליך מתמשך. אם היא משולבת עם החלטות חפוזות, פילוגים פנימיים, ליקויים או הזנחה של הון חברתי, התדמית שנבנתה בקפידה תשחק בהדרגה. לכן, האחריות החשובה ביותר כיום היא לשמר את התדמית החדשה הזו של איראן. תדמית זו תחזיק מעמד רק על ידי שמירה על הלכידות הלאומית, חיזוק אמון הציבור, שיפור איכות הממשל, הגברת היעילות ומניעת שחיקת המערכת הדו-קוטבית. אם החברה מרגישה שההון שבנתה בתקופות קשות מוערך גם בתקופות רגילות, אז גם תדמית זו תחזיק מעמד. אולי האירוע המשמעותי ביותר של השבוע האחרון הוא שאיראן, שוב, הציגה את עצמה לא רק לעולם, אלא גם לעצמה. חברה שיוצאת מכור היתוך של המלחמה הוכיחה, בפרידותיה ובהלוויותיה, שהיא עדיין מסוגלת ליצור רגעים לאומיים גדולים. יכולת זו, אם תתעלה לרפורמה, להתקרבות וחזון צופה פני עתיד, עשויה להיות ההישג החשוב ביותר של התקופה שלאחר המלחמה. איראן אחרי השבוע הזה אינה זהה לאיראן שלפני כן. לא משום שהגיאוגרפיה שלה השתנתה או שכלי הכוח הקשים שלה גדלו, אלא משום שהנרטיב השורר לגביה השתנה. עם זאת, השאלה המרכזית כעת אינה כיצד העולם רואה את איראן; השאלה היא האם אנחנו עצמנו יכולים להפוך את הנרטיב החדש הזה לנכס בר-קיימא לעתיד המדינה.