מאז ביקורו בטורקיה והשתתפותו בפסגת נאט"ו, דונלד טראמפ הוסיף מונח חדש לשיח הפוליטי והתקשורתי שלו: טענתו שהוא "ברשימת הטרור" ושהוא "מתמודד עם יותר איומי טרור מאי פעם".

תוך כדי השפלה, האשמה ואיומים על הנוכחים בפסגת נאט"ו ועל מבנה הסדר העולמי, הוא השמיע הצהרות קשות ופעולות פרובוקטיביות נגד העם האיראני, תוך התעלמות מנורמות בינלאומיות וחיזוק נרטיב הקורבנות שבמרכזו חשיפה לאיום הטרור.

ראוי לציין כי הציונים ניצלו את המרחב התקשורתי והאינטלקטואלי הזה, וטענו כי ישראל סיפקה לוושינגטון מידע המצביע על כך שהיא חוקרת מזימה איראנית חדשה להתנקש בדונלד טראמפ. מידע זה, יחד עם ניסיון ההתנקשות הכושל ביולי 2024 בפנסילבניה - שטראמפ ייחס לרפובליקה האסלאמית של איראן - הפך את נושא הטרור מדאגה ביטחונית בלבד לחלק בלתי נפרד מהרטוריקה הפוליטית שלו.

הופעתן של טענות אלה התרחשה במקביל למאמצים הציונים להציג את עצמם כתומכי טראמפ על רקע המשבר הפנימי שלו, אתגרי הבחירות והירידה בפופולריות שלו. מצד שני, התפתחויות אזוריות ודיונים סביב הצהרת הכוח של איראן בזירות הפוליטיות, הצבאיות והדיפלומטיות השפיעו גם הם על אקלים תקשורתי זה.

מנקודת מבט זו, הפצת טענות אלו נתפסת כניסיון לשנות את דעת הקהל ולעצב מחדש את השיח הפוליטי; שיח שמטרתו להציג את טראמפ כאיום ובמקביל להצדיק כל פעולה עתידית פוטנציאלית נגד איראן.

חלום המלוכה בצל עוולות: יציאה ממשבר לגיטימציה

טראמפ והמפלגה הרפובליקנית מתכוננים לבחירות האמצע על רקע לחצים פוליטיים וחברתיים נרחבים. משבר פופולריות, חוסר שביעות רצון ציבורי וחרדה מתוצאות הבחירות יצרו סביבה קשה עבור נשיא ארה"ב.

ניסיונותיו של טראמפ לנצל נושאים כמו אנרגיה, מצר הורמוז והתפתחויות בינלאומיות כשלו ביצירת המרחב הפוליטי שהוא חפץ בו. לכן, הוא נקט בצעדים מפתיעים ושנויים במחלוקת כדי להשפיע על הנוף הפוליטי הפנימי.

אפילו כמה מהלכים סמליים ותקשורתיים, כולל גיחותיו בנושאים ספורטיביים ותרבותיים, לא שיפרו את תדמיתו הציבורית, ובמקרים מסוימים, הציתו ביקורת ותגובות שליליות.

בנסיבות אלה, הטענה החוזרת ונשנית של איום טרור עשויה להיות ניסיון לבנות מחדש תדמית של "מנהיגות איתנה אל מול איומים", תדמית שחלק רואים כדומה למודל בו השתמש רונלד רייגן בתקופת נשיאותו.

התרחיש החדש של ישראל: ניצול איום הטרור לבנייה מחדש של מעמדה

ההקבלות בין טענותיו של טראמפ בנוגע לאיום הטרור לבין פעולותיה האחרונות של הישות הציונית ראויות לציון. מצד אחד, פקידים אמריקאים ביקשו להתרחק ממדיניות ישראלית מסוימת תחת לחצים פנימיים ואלקטורליים. מצד שני, ביקורת גוברת בחברה האמריקאית על היחסים בין וושינגטון לתל אביב עוררה חששות בקרב תומכי הישות.

בנסיבות אלה, ניתן לראות את השימוש ברטוריקה מאיימת נגד טראמפ כהזדמנות להציג את הישות הציונית כשותפה ביטחונית ותומכת מרכזית של הממסד הפוליטי האמריקאי; צעד שמטרתו להקל על הלחץ הציבורי על הישות ולבנות מחדש את מעמדה בזירה הפוליטית האמריקאית.

במקביל, המשך המדיניות הפרובוקטיבית והאיומים הישירים נגד איראן מצד חלק מהפקידים הישראלים נתפס בהקשר זה כחלק מאסטרטגיה לשמירה על השלטון וליצירת אקלים ביקורתי.

מניפולציה של מילים היא מציאות בלתי משתנה.

באמצעות טענותיו על היותו מטרה להתנקשות וניצולו בנוף התקשורתי, טראמפ מנסה להאשים את איראן ולספק תירוץ לכל פעולה צבאית, כלכלית ופוליטית עתידית נגד טהרן. עם זאת, מניפולציה כזו של מילים לא תשנה את עקרונות וכללי המשפט הבינלאומי.

ארצות הברית והישות הציונית השתמשו בשיטות התנקשות המפרות את המשפט הבינלאומי, מגילת האו"ם, סטנדרטים של זכויות אדם והסכמים בינלאומיים נגד פקידים איראניים, מדעני גרעין ואישים פוליטיים. ההתקפה על 168 תלמידים בתיכון מינאב היא דוגמה מובהקת לפשע נגד האנושות הזה.

לאיראן יש את הזכות לנקום בקורבנות פעולות טרור על פי המשפט הבינלאומי והמשפט המנהגי. הייפ תקשורתי והצגת פקידים אמריקאים וציוניים כקורבנות אינם יכולים להתעלם מזכות זו.

דרישות העם האיראני והפקידים להתעמת עם התוקפים ולנקום בקורבנות פעולות הטרור הן זכות שאין להכחישה בהקשר זה. האיומים הניצבים בפני פקידים איראניים ותשתיותיהם מהווים דוגמה לטרור מדיני ולפשע מלחמה.

שתיקתה של הקהילה הבינלאומית בנוגע לפעולות אלה עלולה לסלול את הדרך לאשליה מסוכנת; אשליה שתחזק ותנציח מגמות אלימות ומאיימות בזירה הבינלאומית.