חידוש הסכסוכים הצבאיים במפרץ הערבי והתקיפות האגרסיביות של ארה"ב על מטרות צבאיות ואזרחיות בשטח איראן, אמנם לא בהכרח מעידות על כישלון מזכר ההבנות הפוליטי שנחתם בין שני הצדדים, אך לוו באירוע מצער מאוד, המצביע ללא ספק על פגם בתרבות הפוליטית של בכירים בוושינגטון.

הסכמים עשויים להיות מופרים, הפסקות אש עלולות לקרוס ומשברים עשויים להתפרץ מחדש; אך מה שמבשר את עתיד הפוליטיקה העולמית הוא "שינוי בשפת הפוליטיקה". שפה אינה רק אמצעי להעברת מסרים; היא עצמה חלק מהמציאות הפוליטית.

דבריו המעליבים של דונלד טראמפ בשולי פסגת נאט"ו באנקרה הם דוגמה בולטת לשינוי זה בשפת הפוליטיקה. הוא השתמש במונחים וולגריים ומבישים כדי לתאר את איראן ואת מקבלי ההחלטות בה, ובמקביל הצהיר כי הוא רואה את ההבנה עם איראן כסתיימה. זו כבר לא הייתה שפת הדיפלומטיה, אלא שפת הכעס, הבוז והדחייה.

ביחסים בינלאומיים, למילים יש חשיבות עליונה; לפני שנורה כדור, מילים נאמרות. שפה מעליבה הופכת את הצד השני מ"שחקן פוליטי" ל"אויב לא אנושי". כאשר היריב כבר אינו "ממשלה" או "משא ומתן", אלא "מטופל" או "פושע", המחיר המוסרי והפסיכולוגי של שימוש באלימות פוחת. ההיסטוריה הוכיחה שמלחמות מתחילות לעתים קרובות בזירת השפה לפני שהן מתחילות בשדה הקרב. זו אינה בעיה ייחודית לאיראן.

מה שראינו באנקרה היה השתקפות של הירידה בסטנדרטים של שיח ברמות הגבוהות ביותר של הכוח הפוליטי האמריקאי. במשך עשרות שנים, ארצות הברית ביקשה להציג את עצמה כנציגה של סדר מבוסס כללים, דיאלוג ודיפלומטיה. אפילו בשיאה של המלחמה הקרה, נשיאי אמריקה הבחינו בעקביות בין ביקורת חריפה על הממשלה לבין השפלת יחידים לבין שימוש בשפה גסה. כיום, לעומת זאת, קו זה יכול לפעמים לטשטש ברמות הגבוהות ביותר של הכוח הפוליטי האמריקאי.

הגסות של הפוליטיקה מתחילה דווקא בנקודה זו, שבה הפוליטיקאי פונה לתיוג במקום להיגיון, להשפלה במקום לשכנוע, ולרטוריקה רגשית במקום לשפה אחראית כדי להשפיע על דעת הקהל. זהו התהליך שהופך את הפוליטיקה מתחום של רציונליות לבמה לראווה, שבה חדות המילים מחליפה את עומק הניתוח.

מנקודת מבט אסטרטגית, לסוג זה של רטוריקה יש גם השפעות שליליות. דברי שטנה מצמצמים את המרחב לתמרונים דיפלומטיים, מקשים על החזרה לשולחן המשא ומתן, ומכניסים את הצדדים לספירלה של הסלמה הדדית. כאשר מנהיגי העולם פונים זה לזה בשפה מעליבה, נסיגת הפוליטית הופכת ליקרה יותר עבורם, שכן כל ויתור יתפרש על ידי הציבור כסטייה מאותה רטוריקה עוינת.

מדאיג עוד יותר הוא ששפה זו אינה מוגבלת למשבר או נושא ספציפיים. מחקרים אקדמיים הראו גם כי הטון של פוליטיקאים אמריקאים הפך שלילי משמעותית מאז 2016, כאשר דונלד טראמפ משחק תפקיד בולט בשינוי זה. לכן, מה שאנו עדים לו כיום במשבר המפרץ אינו רק תגובה זמנית, אלא המשך של דפוס שבו הסתה, כעס ובוז הפכו לכלי קבועים של הפוליטיקה.

העולם כיום זקוק לאיפוק לשוני יותר מתמיד. באזור שבו כל מילה יכולה להשפיע על שוק האנרגיה, הביטחון הימי ויציבותם של מיליוני חיים, מנהיגים חייבים לא רק לפקד על צבאות אלא גם לנהל את השיח. פוליטיקה שתאבד את שפתה, במוקדם או במאוחר, תאבד את הרציונליות שלה.

לכן, אולי ההיבט המסוכן ביותר של המשבר שאמריקה יצרה בימים אלה אינו רק ההסלמה הצבאית במפרץ, אלא הנורמליזציה של שפה שמחליפה את ההיגיון בבוז ואת הדיפלומטיה בשנאה.

אם שפה זו תהפוך לדומיננטית בפוליטיקה הבינלאומית, הנזק לא יוגבל למדינה או אזור בודד; הוא יפגע באמינות המוסרית של המערכת הבינלאומית ובכבוד הפוליטיקה ברמות הכוח הגבוהות ביותר. זהו הסימן האמיתי של מה שניתן לכנות וולגריזציה של הפוליטיקה; וולגריזציה שמתחילה במילים אך יכולה בסופו של דבר לקבוע את גורלן של אומות.