פחות מארבעה חודשים עד לבחירות לכנסת, האקלים הפוליטי בוושינגטון נכנס לשלב שבו כל התפתחות ביטחונית במערב אסיה יכולה להשפיע על חישובי הבית הלבן. בנסיבות אלה, השאלה החשובה ביותר העומדת בפני דעת הקהל באזור, ואף בפני גורמים בינלאומיים, אינה האם המתח בין איראן לישראל יימשך, אלא האם סדרת ההתפתחויות הפוליטיות, הביטחוניות והגיאופוליטיות תעמיד שוב את דונלד טראמפ ובנימין נתניהו על קרקע משותפת לעימות צבאי חדש.

את התשובה לשאלה זו יש לחפש לא בהצהרות פוליטיות, אלא במגמות בשטח ובחישובי הכוח.

סקרי דעת קהל שפורסמו בישראל מראים כי הקואליציה השלטת בראשות נתניהו מתמודדת עם מצבה הפוליטי הקשה ביותר בשנים האחרונות. בניגוד להנחות הראשוניות, המלחמה עם איראן לא רק שלא הצליחה לייצב את מעמדו הפוליטי של ראש ממשלת ישראל, אלא שחלק ניכר מהציבור הישראלי מאמין כי מטרות המלחמה המוצהרות לא הושגו. מנקודת מבט זו, איראן נותרה השחקן המכריע במשוואות האזוריות, ציר ההתנגדות לא נעלם, וההרתעה הישראלית המיוחלת לא הושגה.

תפיסה זו הטילה ספק רב בנכס הפוליטי החשוב ביותר של נתניהו: תדמיתו כ"מנהיג מקדם ביטחון". הפופולריות הגוברת של יריביו, כמו גדי אייזנקוט, והירידה בתמיכה במפלגת הליכוד מדגימות כי החברה הישראלית רואה כיום בביצועי הממשלה בתחום הביטחון קריטריון עיקרי להערכה יותר מתמיד. עבור ראש ממשלה שבנה את הקריירה הפוליטית שלו על ביטחון, כישלון בתחום זה אינו רק נסיגה צבאית, אלא איום ישיר על הישרדותו הפוליטית.

בנסיבות אלה, אפשרויותיו של נתניהו מוגבלות. עליו לקבל את הסטטוס קוו ולהתמודד עם בחירות שבהן הסקרים אינם מבשרים טובות, או לנסות לשנות את הנוף האסטרטגי כך שהביטחון יהפוך שוב לנושא החשוב ביותר בדעת הקהל הישראלית. הניסיון הפוליטי הישראלי הראה כי לנוכח איומים חיצוניים, גם המערכת הפוליטית הפנימית משתנה, ותנועות ימין בדרך כלל מרוויחות הכי הרבה ממצב זה. אך המשוואה אינה מוגבלת לתל אביב. בניגוד לימים הראשונים שלאחר הפסקת האש, וושינגטון מתמודדת כעת עם נסיבות שונות. טראמפ ציפה כי הפסקת הלחימה תסלול את הדרך להתקדמות מהירה במשא ומתן הפוליטי עם איראן, שיגיע לשיאו בהסכם שניתן להציגו כהצלחה אסטרטגית. עם זאת, האירועים הראו כי ציפייה זו טרם התממשה.

לא רק שחילוקי הדעות בין שתי המדינות בנושאים מרכזיים שככו, אלא שהן נכנסו לשלב רגיש יותר בתחומים מסוימים, כולל ביטחון ימי ועתיד מיצרי הורמוז. סדרת המתיחות והעימותים המוגבלים שנצפו בשבועות האחרונים סביב נתיב המים האסטרטגי הזה מדגימה כי הפסקת האש לא בהכרח סימנה את סוף התחרות האסטרטגית. כמובן, לאחר הפסקת האש, טראמפ עצמו הצהיר במפורש כי "מיצרי הורמוז לא ייפתחו בהפצצה", הצהרה המשקפת את מודעותו לעלויות הגבוהות של מלחמה בקנה מידה כולל ולמגבלות הכלים הצבאיים בפתרון סוגיות גיאופוליטיות. עם זאת, אם המסלול הדיפלומטי ימשיך לדעוך והלחץ בשטח יתעצם, חישובי הבית הלבן עשויים להשתנות.

בהקשר זה, יש לראות את ההכרזה על ביקורו הקרוב של נתניהו בבית הלבן כיותר מפגישה שגרתית. בעוד שדווחו על חילוקי דעות בין שני הצדדים כיצד להתמודד עם איראן, טראמפ הדגיש במקביל כי מערכת היחסים האישית שלו עם נתניהו נותרה חזקה. הדבר מצביע על כך שערוץ קבלת ההחלטות המשותף נותר פעיל וכי שני הצדדים מעריכים מחדש את האסטרטגיות שלהם כלפי איראן.

האם הערכה מחודשת זו בהכרח מרמזת על פרוץ מלחמה חדשה? התשובה היא לא. המחיר של החלטה כזו עבור ארצות הברית, ישראל והאזור כולו יהיה גבוה ביותר, ואין אינדיקציה חד משמעית לכך שהחלטה על מלחמה קרובה. מצד שני, התעלמות מהאפשרות של התקרבות בין וושינגטון לתל אביב תהיה טעות אסטרטגית, במיוחד אם נתניהו יגיע למסקנה שהוא לא יכול לנצח בבחירות ולהישאר בשלטון מבלי לעורר משבר ביטחוני חדש, ואם גם טראמפ יגיע למסקנה שהדיפלומטיה אינה מסוגלת עוד להשיג את מטרותיו הרצויות.

לכן, התרחיש הסביר ביותר בחודשים הקרובים אינו בהכרח מלחמה מיידית בקנה מידה כולל, אלא עלייה הדרגתית בלחצים הביטחוניים, הגבלת פעולות, ניסיונות לשנות את מאזן הכוחות בלבנון, סוריה והמפרץ הערבי, ולחץ מוגבר על איראן ליצור את התנאים להשבת האופציה הצבאית על השולחן במקרה שהמסלול המדיני ייכשל לחלוטין.

לכן, השאלה העיקרית כיום אינה האם בהכרח תפרוץ מלחמה, אלא האם מהלך ההתפתחויות הפוליטיות והביטחוניות יעמיד שוב את טראמפ ונתניהו במצב בו הם רואים את עלות הימנעות ממלחמה כפחותה מעלות הצתה. התשובה לשאלה זו, יותר מכל גורם אחר, תקבע את עתיד הביטחון האזורי בחודשים הקרובים.