הבחירות הקרובות בישראל עשויות להוות את המבחן הפוליטי המשמעותי ביותר עבור בנימין נתניהו מאז מבצע ה-7 באוקטובר. בניגוד לעבר, אז הסתמך בעקביות על תדמיתו כ"ראש הביטחון" של ישראל כדי להתגבר על משברים, הביטחון הפך כעת לנקודת התורפה הפוליטית הגדולה ביותר שלו.
סקרים שפורסמו על ידי עיתון מעריב ומכון לזר בשבועות האחרונים מראים כי הקואליציה השלטת רחוקה מלהגיע לאחוז החסימה של 61 מושבים. ברוב הסקרים הללו, הקואליציה של נתניהו תזכה בין 48 ל-51 מושבים, בעוד שלאופוזיציה יש סיכוי טוב יותר להקים ממשלה אם תשמור על אחדותה.
נתונים אלה לא רק מצביעים על תבוסה אלקטורלית אפשרית, אלא גם על שחיקה של ההון הפוליטי האישי של נתניהו. בסקר מעריב אחד, 55% מהנשאלים תמכו בהתפטרותו מראשות מפלגת הליכוד. זהו נתון משמעותי עבור פוליטיקאי ששלט בזירה הפוליטית בישראל במשך למעלה משני עשורים.
אבל האם מצב זה יכול לדחוף את נתניהו להסלים משברים אזוריים?
מבחינה היסטורית, לא ניתן לענות על שאלה זו ב"כן" או "לא" פשוטים. נתניהו הוכיח שוב ושוב שהוא רואה בביטחון את הנכס האלקטורלי החשוב ביותר שלו. בכל פעם שהאקלים הפוליטי פנה נגדו, הוא ביקש להסיט את תשומת הלב הציבורית מסוגיות פנימיות לאיומים חיצוניים. דפוס זה חזר על עצמו שוב ושוב בהקשרים של עזה, לבנון ואפילו סוגיית הגרעין האיראני.
עם זאת, המצב כיום שונה. ראשית, הציבור הישראלי לא שכח את הכישלון המודיעיני והביטחוני של ה-7 באוקטובר. שנית, חודשים לאחר המלחמה, החברה הישראלית מודאגת יותר מתמיד מהמחירים הכלכליים והאנושיים של סכסוכים חדשים. לכן, בניגוד לעבר, אין ערובה לכך שמשבר ביטחוני חדש בהכרח יגביר את הפופולריות של נתניהו.
בינתיים, איראן נותרה משתנה מרכזי במשוואה. כל עימות חדש עם טהרן עלול להציע לנתניהו הזדמנות להציג את עצמו מחדש כמנהיג בזמן מלחמה. עם זאת, תרחיש זה עומד בפני מגבלות חמורות. מספר גורמים מסבכים את תהליך קבלת ההחלטות, כולל תגובת איראן, העלויות הכלכליות של המלחמה, לחץ אמריקאי למנוע הסלמה של הסכסוך והתנגדות מצד חלק ממערכות הביטחון הישראליות.
בצד הסוגיה האיראנית, התחרות עם טורקיה הפכה למוקד מרכזי במדיניות האזורית הישראלית. בעקבות ההתפתחויות בשנה שעברה באזור, היריבות על עתידה של סוריה ומזרח הים התיכון, ועל מאזן הכוחות האזורי בין אנקרה לתל אביב, התגברה. עם זאת, תחרות זו צפויה להימשך בצורה של לוחמת מידע, לחץ דיפלומטי ועימותים עם שליחים, והסבירות שהיא תסלים למלחמה ישירה, לפחות בטווח הקרוב, נחשבת קלושה.
נקודה חשובה נוספת היא עמדתה של ארצות הברית. בניגוד לאמונה הרווחת, וושינגטון מודאגת יותר משמירה על יציבות אזורית ומניעת מלחמה שעלולה לסבך את ארצות הברית במשבר חדש מאשר מניצחון או תבוסתו האישיים של נתניהו. מנקודת מבט זו, בעוד שארצות הברית תומכת בביטחון ישראל, היא לא בהכרח תברך על כל פעולה צבאית שמטרתה להשיג מטרות פוליטיות פנימיות גרידא.
בחירות אוקטובר אינן רק תחרות בין מפלגות ישראליות; הן גם משאל עם על הרקורד הביטחוני של נתניהו. אם הסקרים לא ישתנו, הוא יצטרך למצוא דרך לשנות את האקלים הפסיכולוגי של החברה הישראלית בחודשים הקרובים. עדיין לא ברור האם הדבר יושג באמצעות פריצות דרך דיפלומטיות, מבצעים צבאיים מוגבלים או הסלמה של המתיחות האזורית.
מה שבטוח כעת הוא שעד ליום הבחירות בשטחים הכבושים, כל התפתחויות ביטחוניות באזור חייבות להינתח בהקשר של חישובי האלקטורל של נתניהו, כמו גם של השלכותיהן הצבאיות.