לאחרונה, המתיחות בין טורקיה למשטר הציוני התגברה עד כדי האשמות הדדיות ברמות הפוליטיות הבכירות ביותר, ואף איומים בפעולה צבאית. מתח זה הגיע לנקודה שבה המשטר הציוני הכריז על הכרתו במה שהוא מכנה "רצח העם הארמני על ידי טורקיה", בעוד רג'פ טאיפ ארדואן תיאר את המשטר כאיום הגדול ביותר על האנושות ועל הביטחון האזורי, תוך הדגשת הצורך להתעמת איתו.
הסלמה זו מגיעה בתקופה שבה דמויות כמו נתניהו, המחפשות הישרדות פוליטית על ידי יצירת משברים לאחר כישלונן להתמודד עם ההתנגדות, נראות כמנסות לבדות תירוץ ביטחוני כדי להטעות את דעת הקהל בחברה הציונית ובתנועות הפוליטיות, במטרה לשמור על אחיזתן בשלטון. במקביל, הן מבקשים להרחיב את השפעתן בסוריה. מצד שני, ניתן לראות מצב זה כחלק מתנועה אמריקאית-ציונית משותפת שמטרתה ללכוד את טורקיה בטעות חמורה ולגרור אותה למשחק מתוכנן מראש באזור. הדבר משמעותי במיוחד בהתחשב בכך שבמהלך מלחמת יום הכיפורים, תוך גינוי התוקפנות נגד איראן, טורקיה הדגישה את הצורך בפיוס אזורי והגביר את מאמצי התיווך לסיום המלחמה.

יצירת משבר הישרדות: הנצחת אשליית "ביטחון באמצעות מלחמה"
רקורדיו של נתניהו מוכיחים שהוא רואה בהרג ובהסתה למלחמה את האמצעים היחידים להישרדותו הפוליטית. בינתיים, תוצאות מלחמת יום הכיפורים מראות כי משטר זה נכשל בהשגת מטרותיו נגד איראן, חיזבאללה וגורמי התנגדות אחרים. אפילו ההסכם לכאורה בין לבנון לישראל, בתיווך ארצות הברית, לא הצליח לפתור אף אחת מבעיותיו של נתניהו.
בנסיבות אלה, נראה כי מנהיגי משטר זה מנסים לכסות על כישלונותיהם ולשמור על אחיזתם בשלטון על ידי הגברת התקפות פוליטיות ותעמולתיות נגד טורקיה. הדבר מודגם בבירור על ידי הצהרתו של נתניהו: "אין יום שעובר מבלי שארדואן ירצה להשמיד את ישראל. אנו מתייחסים לדברים אלה ברצינות משום שהניסיון ההיסטורי הראה לנו שבכל פעם שמישהו אומר דברים כאלה, יש להתייחס אליהם ברצינות."
שר החוץ הישראלי סער טען גם כי ההצבעה לא הייתה "צעד תגמול על העוינות הבוטה, הרטוריקה השנואה והפעולות העוינות שביצעה טורקיה תחת הנהגתו של ארדואן נגד ישראל". הנקודה המרכזית היא ששיח זה, למרות שהוא בעל מניע פוליטי, מושרש גם במציאות, והיא שישראל עדיין מקדמת את הפרויקט השאפתני של "מזרח תיכון חדש מהנילוס ועד הפרת"; פרויקט אשר, עקב כישלונות בחזיתות אחרות, העביר כעת את מוקדו לטורקיה.
סוריה: זירה חדשה לכיבוש וסחיטה פוליטית
סוגיה חשובה נוספת היא עיתוי מלחמת המילים הציונית נגד טורקיה עם הסלמת פעילותו של משטר זה בסוריה. עדויות מצביעות על כך שהמשטר הציוני הרחיב את פעולותיו הצבאיות והכיבושיות בסוריה ומבקש להרחיב את השפעתו, כאשר העימותים בדרעא הם חלק מתהליך זה.
לאחרונה, ג'ולאני, מנהיג קבוצות הטרור השולטות בסוריה, התנגד לבקשתו של טראמפ להיכנס למלחמת שליחים נגד חיזבאללה.
נראה כי הציונים, על ידי הגברת הלחץ על טורקיה, כולל התייחסות לרצח העם הארמני, מנסים, מצד אחד, לגרום לאנקרה להיות אדישה לפעולותיהם הצבאיות בסוריה ולמנוע את תגובתה, ומצד שני, לנצל לחץ טורקי פוטנציאלי על ג'ולאני ליישם את תוכניתו של טראמפ נגד חיזבאללה.
במילים אחרות, טורקיה, שבעבר נכנסה בשוגג למשחק הציוני נגד משטר אסד, מוצאת את עצמה כעת לכודה בציפורני הסחיטה והכיבוש על ידי המשטר עצמו.
מניפולציה של המטרה הארמנית: ניסיון לנרמל את הפשע
מהות התנהגותם האחרונה של הציונים טמונה בהכרה הפתאומית שלהם בטענת טורקיה לביצוע רצח העם הארמני; צעד שיש להעריך בנפרד מהמתחים הדו-צדדיים עם טורקיה.
משטר זה עומד כיום בפני האשמות חמורות של רצח עם, מעזה ולבנון ועד איראן; נושא בזירה הבינלאומית, שנתפס על ידי דעת הקהל ברחבי העולם, אפילו באירופה ובאמריקה, כאיום הגדול ביותר על האנושות.
על ידי הצגת טענות היסטוריות, נראה שהציונים מבקשים לנרמל את מושג רצח העם ואת הפשע עצמו, במטרה להפחית את הרגישות העולמית לפשעיהם ולהסיט את תשומת הלב הציבורית. הם מנסים להציג את הפשע כתופעה בעלת תקדימים היסטוריים ונהלים בינלאומיים, ומרמזים שאם אחרים לא ייענשו על מעשים אלה, אז גם משטר זה לא צריך להיענש.
ההכרה הפתאומית שלהם בטענות היסטוריות ובנהלים בינלאומיים היא נקודה משמעותית בהתנהגותם האחרונה של הציונים; גם משטר זה לא צריך להיענש. במקביל, באמצעות סימולציה זו, הם מנסים להציג כל עמדה נגד אופיים הטרוריסטי כ"אנטישמיות", תוך שימוש בדת כתירוץ להתחמקות מאחריות וענישה.
תוכנית אמריקאית-ציונית: לפתות את אנקרה למלכודת של חישוב שגוי.
הסינכרוניות בין הסלמת פעולות הישות הציונית נגד טורקיה לבין התנהגות ארצות הברית מצדיקה בחינה. מצד אחד, ארצות הברית הגבירה את התייעצויותיה הדיפלומטיות עם טורקיה בנוגע להתפתחויות אזוריות, ומצד שני, היא הטילה על עצמה את ההבטחה למכור מטוסי קרב ונשק לאנקרה.
מהלכים אלה מתרחשים בזמן שבו טורקיה, יחד עם מצרים, ערב הסעודית ופקיסטן, מגדירה מחדש את ארכיטקטורת הביטחון האזורית, תוך הדגשת נחיצות הדיפלומטיה, סיום האיומים נגד איראן ועימות עם הישות הציונית.
מהלכים אלה מתרחשים בזמן שבו טורקיה, יחד עם מצרים, ערב הסעודית ופקיסטן, מגדירה מחדש את ארכיטקטורת הביטחון האזורית, תוך הדגשת נחיצות הדיפלומטיה, סיום האיומים נגד איראן ועימות עם הישות הציונית. בנסיבות אלה, נראה כי הציונים משחקים את תפקיד ה"מקל" וארצות הברית את תפקיד ה"גזר" כלפי אנקרה, במטרה להטעות את מנהיגי המדינה ולאלץ אותם לעסוק בזירת הביטחון של ארצות הברית והישות הציונית. היבט מרכזי בתהליך זה הוא התרחקותה של אנקרה ממרכיבי ביטחון אזוריים ותפקידה הפוטנציאלי ביצירת מתחים עם איראן ומצרי הורמוז.
בתרחיש זה, טורקיה, על ידי המשך תמיכתה בפלסטין, חיזוק האינטגרציה האזורית, דבקות בגישה הנכונה בטיפול בטהראן ותמיכה בהתנגדות, יכולה לנטרל את הישות הציונית ולחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי.