אין לראות את הסכסוכים האחרונים במפרץ הפרסי רק כהמשך של מתחים צבאיים בין איראן לארצות הברית. במקום להיות מבצעיים גרידא, התפתחויות אלה הן חלק ממאמצי ארצות הברית לעצב את הסדר הביטחוני והגיאופוליטי שלאחר המלחמה, ותגובה איראנית נחרצת לעבירותיה של וושינגטון. עיתוי האירועים הללו, המקביל לתחילת המשא ומתן בן 60 הימים שנקבעו במזכר ההבנות האיראני-אמריקאי, מדגים כי ההתפתחויות בשטח ותהליך המשא ומתן משפיעים זה על זה ישירות.
המלחמה האחרונה חשפה שוב מציאות אסטרטגית: מיצרי הורמוז נותרו קלף המיקוח הגיאופוליטי החשוב ביותר של איראן במשוואות אזוריות. למרות צעדים צבאיים נרחבים, ארצות הברית לא הצליחה להשבית כלי זה. אפילו דונלד טראמפ הודה כי הפצצות לא יכלו לשמור על מיצרי הורמוז פתוחים. במשבר זה, איראן הפגינה את רצונה ויכולתה להשפיע על המצב במצרים, וזה היה אחד הגורמים המשמעותיים ביותר שמנעו מארצות הברית להשיג את יעדיה הפוליטיים במלחמה. לפיכך, נראה כי האסטרטגיה של וושינגטון עברה מעימות צבאי ישיר לשינוי האיזון הפוליטי, המשפטי והביטחוני במצרי הורמוז. ניתן לנתח במסגרת זו את ההצהרה המשותפת של ארצות הברית ומדינות המפרץ הדרומיות, תוכנית המסדרון הדרומי, הניסיון לאזוריות ולבינלאומיות את ביטחון המצרים, ואת התנועות הצבאיות האחרונות. המטרה אינה רק לשמור על נתיב השיט פתוח, אלא לקבוע הסדרים המגבילים את תפקידה הגיאופוליטי של איראן ואת יכולתה לנהל נתיב מים אסטרטגי זה בטווח הארוך.
במקביל, לפסקה החמישית במזכר ההבנות שנחתם בין איראן לארצות הברית יש חשיבות מיוחדת. הפרשנות האסטרטגית של פסקה זו היא הכרה בזכויותיה, בסמכותה ובמעמדה של איראן בהסדרים עתידיים הנוגעים למצרי הורמוז. עם זאת, התפתחויות אחרונות מצביעות על כך שארצות הברית, במקום לפעול במסגרת זו, מבקשת לעצב את ההסדרים הרצויים לה לפני סיום המשא ומתן על ידי בניית בריתות פוליטיות וביטחוניות, יצירת מציאות חדשה בשטח, ולאחר מכן כפיית מציאות זו על תהליך המשא ומתן.
מנקודת מבט זו, המחלוקת הנוכחית בין איראן לארצות הברית אינה עוסקת בשאלה האם מיצרי הורמוז צריכים להיות פתוחים או סגורים, אלא בשאלה מי יקבע את הכללים של נתיב מים אסטרטגי זה בעתיד. ההתקפות האחרונות על ספינות, התקפות הנגד והניסיונות לשנות את הסדרי הביטחון במפרץ הערבי אינם אירועים בודדים, אלא אלמנטים של אסטרטגיה אחת לשינוי האיזון הגיאופוליטי.
בנסיבות אלה, סבב המשא ומתן השני, אם יתקיים, יושפע מההתפתחויות הנוכחיות באזור המפרץ הערבי. באופן טבעי, נושאים כמו מיצרי הורמוז, ביטחון ימי והפסקת אש בלבנון יהפכו בהדרגה לנושאי המשא ומתן החשובים ביותר. עדויות מצביעות על כך שארצות הברית מבקשת להרחיב את היקף המשא ומתן מעבר למסגרת הראשונית של מזכר ההבנות ולהסיט אותו לסוגיות אזוריות, תוך שימוש בו זמנית בכלים פוליטיים, ביטחוניים וצבאיים כדי ליצור לחץ חדש על איראן לפני הגעה להסכם סופי.
לעומת זאת, עמדותיה ופעולותיה של איראן עד כה היו תגובתיות וניתן להעריך אותן בהקשר של מניעת שינוי באיזון הקיים. טהרן רואה בארצות הברית את האחריות הישירה לפעולות ישראל בלבנון ומאמינה כי הפסקת אש בלבנון היא חלק בלתי נפרד מסיום המלחמה. בנוגע למצרי הורמוז, איראן גם הוכיחה כי לא תוותר על השפעתה הגיאופוליטית. בנסיבות אלה, יישורן של מדינות המפרץ עם האסטרטגיה האמריקאית, אם פירושו השתתפות במסע הלחץ נגד איראן, עלול לחשוף אותן, שלא במתכוון, לתוצאות של עימות חדש - מצב שפוגע באינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלהן.
למרות שכמעט כל השחקנים הבינלאומיים המרכזיים, למעט ישראל, מבקשים כעת לסיים את המלחמה ולהשיב את היציבות לאזור, סוף הסכסוך הצבאי לא יסמן את סוף התחרות האסטרטגית.
להיפך, עם סיום המלחמה, מוקד התחרות עובר משדה הקרב לזירת הפוליטיקה, הדיפלומטיה והגיאופוליטיקה, שם נושאים כמו מצר הורמוז והפסקת אש בלבנון יהפכו לנקודות מפתח במשא ומתן.
הניסיון של שתי המלחמות האחרונות שינה את ההבנה האסטרטגית של איראן לגבי שתי סוגיות אלה. טהרן הגיעה למסקנה כי שמירה על המינוף הגיאופוליטי שלה, ובמיוחד במצרי הורמוז, וכינון הפסקת אש בלבנון כחלק בלתי נפרד ממשוואת המלחמה, קשורות באופן בלתי נפרד לביטחון הלאומי שלה וליכולות ההרתעה. לכן, נסיגה מעמדות אלה, גם לנוכח לחץ פוליטי וצבאי, אינה מקומה בחישובים האסטרטגיים של איראן. כתוצאה מכך, כל ניסיון לשנות את האיזון הזה או לכפות הסדרים שיחלישו את מרכיבי הכוח הללו לא רק יפחית את הסבירות להצלחה במשא ומתן, אלא גם עלול לסלול את הדרך לסבב עימות חדש, או אפילו למלחמה נוספת. מנקודת מבטה של ​​איראן, מצר הורמוז והפסקת האש בלבנון אינם עוד רק סוגיות שניתן למשא ומתן עליהן; הם הפכו לקווים אדומים לביטחון הלאומי ולאסטרטגיית ההרתעה של המדינה.