נשיא ארה"ב דונלד טראמפ פתח במתקפה צבאית על איראן בתירוץ מסוים: למנוע מהרפובליקה האסלאמית לפתח את תוכנית הגרעין שלה ולאלץ את טהרן לקבל הגבלות חדשות בתחום זה. עם זאת, לאחר שהתברר כי אמצעים צבאיים כשלו בהשגת היעדים הפוליטיים המוצהרים של וושינגטון, וארצות הברית נאלצה לחזור לדרך הדיפלומטית, הבית הלבן מנסה להציג תדמית של ניצחון והצלחה באמצעות נרטיב תקשורתי מוטה וניהול דעת קהל השונים באופן משמעותי מהמציאות של המשא ומתן הנוכחי.
בעוד המשא ומתן בין ארה"ב לאיראן נכנס לשלב מכריע, טראמפ זקוק יותר מתמיד להוכיח לציבור האמריקאי, לקונגרס ולמבקריו הפוליטיים כי מלחמה שעלתה לו ביוקר מבחינה פוליטית, כלכלית וביטחונית הניבה תוצאות מוחשיות. מסיבה זו, וושינגטון מנסה להציג חלק מהנושאים הנמצאים במשא ומתן כתוצאות סופיות ומכריעות לפני הגעה להסכם סופי.
יש לבחון בהקשר זה את הצהרותיו האחרונות של טראמפ בנוגע להסכמת איראן לאפשר לפקחי הגרעין שלה גישה לפקחים האמריקאים, ואף את השתתפותם, בפיקוח על מתקני הגרעין האיראניים. טענות אלה נועדו להטעות את הציבור להאמין כי לחץ צבאי ופוליטי אמריקאי אילץ את טהרן לקבל דרישות שהתנגדה להן בעבר. עם זאת, העמדות הרשמיות של גורמים איראניים, ובמיוחד אלו של קאזם גאריבבאדי, מציירות תמונה שונה.
גאריבבאדי הצהיר בבירור כי אין תוכנית לגשת למתקנים הממוקדים, כי לא התקיימה פגישה עם המנכ"ל של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) בשוויץ, וכי נושא הגישה והפיקוח יידונו רק במסגרת הסכם סופי ולאחר שהצד השני ימלא את התחייבויותיו, כולל הסרת הסנקציות המלאה. התייחסותו למדיניות "התחלה ונסיגה" משקפת גישה אמריקאית זו: גישה שבה טענה מועלית תחילה בתקשורת ולאחר מכן נעשים ניסיונות לבסס אותה כעובדה מקובלת בדעת הקהל.
הצהרותיו האחרונות של רפאל גרוסי סיבכו עוד יותר את המצב. בימים האחרונים, המנכ"ל של סבא"א הדגיש שוב ושוב את הצורך בפקחים לחזור ולהתחיל בתהליכי אימות. אף על פי כן, עמדותיה הרשמיות של טהרן מצביעות על כך שאיראן אינה רואה בתהליך הפיקוח ככזה שנכנס לשלב היישום, אלא רואה בו חלק מהחבילה הסופית של ההסכם - חבילה שיישומה תלוי במילוי מערכת התחייבויות הדדיות.
במציאות, בניגוד לניסיון של וושינגטון לצמצם את המשא ומתן לסוגיית הגרעין, סדר היום הרצוי של איראן רחב בהרבה. טהרן הדגישה מראשיתה כי נושאים כמו עצירת התוקפנות הישראלית נגד לבנון, נסיגת כוחות ישראליים מדרום לבנון, הסרת סנקציות באופן אפקטיבי ומוכח, שחרור נכסים איראניים מוקפאים, כינון הסדרי ביטחון חדשים באזור והגדרת המסגרת המשפטית והביטחונית למצרי הורמוז הם מרכיבים מכריעים בהבנות הראשוניות ובתהליך המשא ומתן. מנקודת מבט זו, סוגיית הגרעין לא תהיה נקודת התחלה, אלא חלק מההסכם הסופי.
אותו דפוס חל על סוגיית מצר הורמוז. טראמפ טען כי איראן לא תטיל עמלות, פרמיות ביטוח או חיובים על ספינות העוברות במצרי הורמוז, והציג זאת כאחת מתוצאות המשא ומתן. עם זאת, עמדותיה המוצהרות של איראן מצביעות על כך שהיעדר אגרות הוא רק צעד זמני במהלך המשא ומתן ואינו מסמל בשום צורה חזרה מוחלטת לסטטוס קוו שלפני המלחמה במצר, וגם לא פתרון סופי של הסוגיה.
לפיכך, יש לראות את המאפיין המשמעותי ביותר של השלב הנוכחי של המשא ומתן כפער בין המציאות בשטח לבין הנרטיב הפוליטי שמקדמת וושינגטון בנוגע לתוצאה. בעוד שממשל טראמפ מנסה להציג את סוגיית הגרעין כמוקד מרכזי והישג מכריע של המשא ומתן, עמדות איראניות רשמיות מצביעות על כך שטהראן ממשיכה להדגיש את היישום ההדרגתי של התחייבויות, הסרת הסנקציות, פתרון סוגיות אזוריות וסילוק עניינים אחרים הכלולים בהבנות הראשוניות.
המציאות היא שטראמפ, לאחר שנכשל בהטלת מטרותיו הפוליטיות באמצעים צבאיים, מנסה כעת להשיג את אותן מטרות באמצעות ניהול דעת הקהל והשיח התקשורתי. זה מסביר את ההכרזות התכופות על הסכמים וויתורים שטרם סוכמו סופית. בנסיבות אלה, המדד האמיתי להצלחתו או כישלונו של המשא ומתן לא יהיה הצהרותיהם של פקידים אמריקאים בתקשורת, אלא נוסח ההסכמים, סדר יישום ההתחייבויות והמציאות בשטח. לכן, הפער בין מה שהבית הלבן מציג כניצחון לבין מה שקורה בפועל בשולחן המשא ומתן הפך לאחד המדדים החשובים ביותר להערכת מהלך המשא ומתן הנוכחי.