אחרי בורגנשטוק: מי אחראי לשלום?
ביום שישי, במתחם בורגנשטוק בשוויץ, יחתמו מוחמד באגר ג'ליבאף, יו"ר הפרלמנט האיראני, וגיא דה ואנס, סגן נשיא ארצות הברית, על מזכר הבנות לסיום המלחמה. לדברי דובר משרד החוץ האיראני, הסכם זה פשוט פירושו סיום המלחמה ואינו נועד לשנות את אופי היחסים בין איראן לאמריקה.
הדגשה זו היא המפתח להבנה נכונה של ההסכם הצפוי. בניגוד לתפיסות מסוימות, בורגנשטוק אינו נועד לפתוח פרק חדש ביחסים בין טהרן לוושינגטון. אין סימנים של נורמליזציה, וגם מטרה זו אינה עומדת על סדר היום של אף אחד מהצדדים. מה שנחתם בשוויץ הוא, בראש ובראשונה, הסכם לסיום המלחמה ולסלילת הדרך ל-60 ימי משא ומתן - עם אפשרות להארכה - כדי להגיע להסכם סופי בין שתי המדינות.
מה שנחתם בשוויץ הוא, בראש ובראשונה, הסכם לסיום המלחמה ולסלילת הדרך ל-60 ימי משא ומתן - עם אפשרות להארכה - כדי להגיע להסכם סופי בין שתי המדינות. מסיבה זו, המשמעות האמיתית של מזכר הבנות זה לא תתברר ביום חתימתו, אלא דווקא ביום שאחריו.
הניסיון של סכסוכים בינלאומיים רבים מראה כי סיום מלחמה אינו בהכרח פירושו כינון שלום. ניתן לעצור מלחמה באמצעות הסכם, אך שלום נמשך רק כאשר הצדדים השונים משוכנעים ששמירה על יציבות משרתת את האינטרסים שלהם טוב יותר מחזרה למשברים וסכסוכים. מנקודת מבט זו, אין לראות את הסכם איסלאמאבאד כהבנה בלבד בין איראן לארצות הברית, אלא כתחילתה של שלב חדש של אחריות אזורית ובינלאומית.
מלחמת ארבעים הימים האחרונה חשפה אמת חשובה. בניגוד למשברים קודמים רבים, כמעט כל הגורמים האזוריים והבינלאומיים העיקריים - למרות חילוקי הדעות והיריבות הנרחבים ביניהם - הסכימו על דבר אחד: שהמשך המלחמה אינו לטובת איש. מדינות האזור עמדו בפני איום ישיר על ביטחון האנרגיה שלהן, הסחר וההשקעות שלהן. הכלכלה העולמית שובשה. שוקי האנרגיה הפכו לבלתי יציבים, והסיכון להתפשטות הסכסוך לחלקים אחרים של האזור גבר. עבור ארצות הברית, כיוזמת המלחמה, עלויות המשכה עלו במהרה על התועלת הפוטנציאלית שלה.
אך מציאות זו מציבה שאלה חשובה עבור מדינות האזור. בעוד שרוב הממשלות באזור כיום מברכות על סיום המלחמה, האם הן השקיעו מאמצים דומים כדי למנוע אותה לפני שפרצה?
במציאות, חלק ניכר ממדינות המפרץ, למרות התנגדותן למלחמה, ראו בה בעיקר עימות בין איראן לארצות הברית. חלקן, בהתחשב ביריבותן הגיאופוליטית עם איראן, האמינו כי היחלשות איראן אינה בהכרח לטובתן. לכן, התנגדותן למלחמה הוגבלה במידה רבה לעמדות פוליטיות והצהרות דיפלומטיות, ולא הצליחה לתרגם ללחץ יעיל ומתואם למניעת הסכסוך. המלחמה האחרונה הדגימה את ההשלכות ההרסניות של תפיסה זו, שכן הנפגעים הראשונים בכל משבר גדול במפרץ הם הביטחון, הכלכלות והפיתוח של מדינות האזור עצמן.

מנקודת מבט זו, הסכם איסלאמאבאד הוא יותר מסתם תוצר של שינוי ביחסי איראן-אמריקה; הוא פרי של דרישה עולמית שלא נאמרה לסיים את המלחמה. אך עובדה זו מטילה אחריות חדשה על הקהילה הבינלאומית.
אם המטרה העיקרית עד כה הייתה לעצור את המלחמה, המטרה העיקרית לאחר ההסכם תהיה למנוע את הישנותה. לא טהרן ולא וושינגטון יכולות לשאת באחריות זו לבד. שמירה על יציבות דורשת השתתפות פעילה של מגוון גורמים הרואים את עצמם מושקעים בשלום.
בחזית הגורמים הללו ניצבות מדינות המפרץ. מדינות אלו, אשר נשאו בעלויות הישירות והעקיפות של המלחמה, חייבות כעת לעבור מעמדת משקיפים לעמדת משתתפים פעילים בגיבוש השלום. תמיכה בתהליך המשא ומתן, סיוע בגיבוש הסדרי ביטחון אזוריים, פיתוח שיתוף פעולה כלכלי והתנגדות לכל מעשה הגורם למתח יהיו חלק מאחריותן החדשה.
המצב אינו שונה ברמה הבינלאומית. סין, אירופה ומעצמות גדולות אחרות שנהנות מיציבות אזורית עומדות בפני מבחן מכריע. אם העדיפות שלה במהלך המלחמה הייתה מניעת הסלמת המשבר, אז בתקופה שלאחר ההסכם עליה לתמוך במשא ומתן ולקדם שלום. הניסיון הראה כי לא ניתן להבטיח את המשך חיי הסכם רק על ידי חתימה עליו ועל ידי התחייבויות פוליטיות. מה שמבטיח את אורך חיי ההסכמים הוא בניית רשת של אינטרסים כלכליים, ביטחוניים ופוליטיים המגדילים את עלות חזרה למשבר עבור כל הצדדים.
בינתיים, אין להתעלם מעובדה נוספת. בעוד שכמעט כל הצדדים האזוריים והבינלאומיים הגיעו למסקנה כי סיום המלחמה הוא לטובת יציבות כלכלית אזורית ועולמית, ישראל היא הצד היחיד שעדיין מבקש לקדם את האינטרסים שלו בהמשך המשבר ובמניעת הסכם. מסיבה זו, תקופת המשא ומתן בת 60 הימים בין איראן לארצות הברית להגעה להסכם סופי אינה רק תהליך דיפלומטי, אלא גם תקופה מכרעת לבחינת רצון הצדדים השונים לתמוך בשלום.
מסיבה זו, תקופת המשא ומתן בת 60 הימים בין איראן לארצות הברית להגעה להסכם סופי אינה רק תהליך דיפלומטי, אלא גם תקופה מכרעת לבחינת רצון הצדדים השונים לתמוך בשלום. אם מדינות אזוריות, מעצמות גלובליות ומוסדות בינלאומיים לא ימלאו תפקיד פעיל בתמיכה במשא ומתן ובגיבוש היציבות הפוליטית לאחר חתימת מזכר ההבנות, הם למעשה יפתחו את הדלת לחבלה מצד מתנגדי ההסכם. בנסיבות אלה, כל אירוע ביטחוני, מעשה פרובוקטיבי או ניסיון לערער את אווירת האמון עלולים לסכן את תהליך המשא ומתן.
הערב העיקרי להסכם זה אינו המדינה המתווכת, לא מקום חתימתו, וגם לא מנגנונים משפטיים בינלאומיים. אלא, הערב האמיתי הוא הקונצנזוס חסר התקדים שהתפתח לאחר המלחמה; קונצנזוס שבו רוב הגורמים האזוריים והבינלאומיים הגיעו למסקנה כי עלות החזרה למלחמה עולה בהרבה על עלות שמירת השלום.
לכן, אין לראות בהסכם אסלאמאבאד את סוף המשבר. במקרה הטוב, הוא מסמן את סוף השלב הצבאי של המשבר ואת תחילת השלב הפוליטי שלו. אם איראן וארצות הברית יפסיקו את פעולות האיבה, שמירה על השלום והבטחת הצלחת המשא ומתן העתידי ידרוש השתתפות פעילה של האזור והקהילה הבינלאומית.
הפגישה ביום שישי בבורגנשטוק אולי תסגור פרק אחד במלחמה, אך יום שבת יסמן את תחילתו של פרק קשה יותר; פרק שבו כל הצדדים יצטרכו להראות האם רצונם מוגבל לסיום המלחמה, או שמא הם מוכנים גם לקחת אחריות על בניית השלום ושימורו.