בניגוד למה שמוצג לעיתים בתקשורת וברשתות החברתיות, מדיניות חוץ אינה תחום של שאיפות מקסימליות, אלא תחום של ניהול המציאות. ממשלות אינן מקבלות את החלטותיהן בעולם אידיאלי, אלא בסביבה מורכבת ותחרותית רוויה באילוצים כלכליים, ביטחוניים וגיאופוליטיים. מסיבה זו, שום משא ומתן, כולל המשא ומתן האחרון לחתימת מזכר ההבנות לסיום המלחמה בין איראן לארצות הברית, אינו ניתן להערכתו על פי סטנדרטים מוחלטים ואידיאליסטיים. מה שחשוב בעולם הפוליטיקה אינו השגת התוצאה הטובה ביותר האפשרית, אלא השגת התוצאה הטובה ביותר האפשרית. אחד העקרונות החשובים ביותר של הריאלפוליטיק הוא ההבחנה בין ה"אפשרי" ל"רצוי". מנקודת מבט זו, פוליטיקה היא אמנות הבחירה בין אפשרויות ריאליות, ולא שאיפות מופשטות. ממשלות נאלצות לשקול את יכולותיהן שלהן, את יכולות הצד השני, את מאזן הכוחות, את הנסיבות האזוריות, את המצב הכלכלי, את דעת הקהל ואת המגמות הבינלאומיות בכל שלב. חישובים אלה בדרך כלל מובילים להסכם שעשוי לא לספק את כל הדרישות המקסימליות של אף אחד מהצדדים, אך שני הצדדים מסיקים כי ההסכם זול יותר ומועיל יותר מהמשך העימות. כמובן, איראן נמצאת בעמדה חזקה לנהל משא ומתן ולטעון את רצונה, בהתחשב בהתנגדותה המופתית לתוקפנות אמריקאית וישראלית. עם זאת, במצב זה, גישה ריאליסטית למשא ומתן היא חיונית.
מנקודת מבט זו, התפיסה הרווחת לעיתים שכל הסכם הוא תחרות של "המנצח לוקח הכל" בין "מפסידים מוחלטים" אינה עולה בקנה אחד עם ההיגיון של יחסים בינלאומיים. אם צד אחד כופה את כל דרישותיו והשני לא מרוויח דבר, אז איננו מדברים על הסכם, אלא על כניעה או כפיית רצון. הסכם הופך למשמעותי כאשר הוא תוצר של חישוב הדדי של אינטרסים, גם אם אינטרסים אלה שונים בין שני הצדדים.
גם ההיסטוריה של הדיפלומטיה מאשרת עובדה זו. רבים מההסכמים הבינלאומיים החשובים ביותר נחתמו לא באווירה של אמון מוחלט, אלא בתוך תחרות, חוסר אמון ואפילו עוינות. מה שהביא את הצדדים לשולחן המשא ומתן לא היה שינוי באופי המחלוקות, אלא שינוי בחישובי עלות-תועלת. כאשר המשך המשבר הופך יקר יותר מהגעה להבנה מוגבלת, משא ומתן הופך לאופציה הגיונית.
לפיכך, יש להעריך כל הסכם בהקשר של המציאות השוררת באותו רגע. לא ניתן לשפוט הסכם במנותק מהסביבה בה גובש. רמת הכוח הלאומי, ההרתעה, המצב הכלכלי, התנאים האזוריים, רמת התמיכה או הלחץ החיצוניים, ואפילו העיתוי, כולם משפיעים על איכותו של כל הסכם. הסכם הנחשב לבחירה האופטימלית בשלב אחד עשוי לא להיות רצוי בשלב אחר, ולהיפך.
זהו ההיגיון של הריאלפוליטיק; היגיון הרואה בפוליטיקה לא זירה לאידיאלים סובייקטיביים, אלא כשדה לקבלת החלטות אחראיות וריאליסטיות. בהקשר זה, פוליטיקאי מצליח אינו כזה שתמיד מתעקש על עמדות נוקשות או רואה בכל גמישות סימן לחולשה; אלא, זהו כזה שיכול למקסם את התועלת למדינה מהאפשרויות הזמינות באמצעות הבנה מדויקת של הסביבה האסטרטגית.
בהקשר זה, כוח אינו מוגבל לעוצמה צבאית או ליכולות כלכליות. כוח הופך לנכס אסטרטגי כאשר הוא מתורגם להישגים פוליטיים, ביטחוניים וכלכליים בני קיימא במסגרת הדיפלומטיה. כשם שדיפלומטיה ללא גיבוי כוח היא שברירית וחסרת יעילות, כוח שאינו תורם להבטחת האינטרסים הלאומיים בשולחן המשא ומתן לא יממש את מלוא הפוטנציאל שלו. למעשה, דיפלומטיה וכוח הם כלים משלימים של אסטרטגיה אחת, לא נתיבים סותרים.
מנקודת מבט זו, הקריטריון להערכת כל הסכם אינו טמון ברמת ההתלהבות שהוא מייצר או בסיקור התקשורתי שהוא מקבל, אלא בהתאמתו לאינטרסים לאומיים ולאפשרויות חלופיות. השאלה הבסיסית אינה האם ההסכם מושלם; בפוליטיקה הבינלאומית, הסכמים מושלמים הם נדירים. השאלה המרכזית היא האם, בהשוואה לשמירה על הסטטוס קוו או אפשרויות אחרות הזמינות, הסכם זה משיג ביטחון רב יותר, מפחית את עלויות המדינה, מרחיב הזדמנויות כלכליות, משמר כוח לאומי ומאפשר ניהול טוב יותר של התפתחויות עתידיות. מסיבה זו, יש להבין את מושג "העסקה האופטימלית" בהקשר של המציאות של הפוליטיקה הבינלאומית. העסקה האופטימלית אינה כזו שתספק את כל הרצונות, אלא כזו שתשיג, מבין האפשרויות הקיימות, את התועלת הגדולה ביותר במחיר הנמוך ביותר עבור המדינה. השקפה זו אינה עדות לסטייה מעקרונות, אלא לממשל בוגר וקבלת כללי הפוליטיקה בעולם המבוסס, מעל הכל, על מאזן כוחות, חישוב אינטרסים וניהול המציאות.
מדיניות חוץ מוצלחת אינה נמדדת בסיסמאות קליטות או תיאורים רגשיים של ניצחון או תבוסה. מה שחשוב הוא יכולתה של מדינה לתרגם את האנרגיות הלאומיות שלה להישגים בני קיימא. בהקשר זה, ההסכם הטוב ביותר אינו בהכרח המקיף ביותר, אלא האפשרות הרציונלית והמועילה ביותר בנסיבות הנוכחיות; אפשרות שתגן על האינטרסים הלאומיים כיום תוך שמירה על סיכויים עתידיים פתוחים עבור המדינה.