עם שחר ב-13 ביוני, עוד לפני זריחה השמש, שלושה טילים של האויב הציוני-אמריקאי כוונו לבית ששימש כמקלט לאדם שהתנגד בתוקף במשך שנים. הפיצוצים גרמו לקירות ולגג לקרוס על הדיירים, כאילו האויב רצה לגרש את בעל הבית משדה הקרב על ידי הריסת ביתו. אך הגורל ציפה סיפור אחר לאדמירל עלי שמח'אני, שהלך לעולמו. שלוש שעות לאחר מכן, מבין ההריסות וההרס, הגיח גופה פצוע אך חזקה - אדם שעיניו עדיין שיקפו את הרצון לשרוד ולהילחם.
ימים של טיפולים חלפו, אך פצעיו לא הרתיעו אותו מהשבועה שנשבע לדתו, למולדתו ולעמו. האדמירל שמח'אני חזר לשדה הקרב, ובפקודת מנהיג המהפכה, שהלך לעולמו, הוא הפך לנציגו במועצת ההגנה, ומאוחר יותר מונה למזכיר המועצה. לאחר שראה את המוות ממקור ראשון, הוא שלח שוב ושוב מסר לאויב עם אותו משפט שהפך לסמל לנחישותו הבלתי מעורערת: "אני חי" - משפט קצר אך עוצמתי שמשמעותו: החייל האיראני לא יעזוב את החפירה עד נשימתו האחרונה.
הוא קם מההריסות כדי להמשיך בג'יהאד הבלתי גמור שלו. בבוקר ה-29 במרץ, בתוך מטח טילים במהלך ישיבת מועצת ההגנה, הוא שתה את כוס המרטיר לצד קבוצת מפקדים בכירים בכוחות המזוינים, והצטרף לשני אחיו המרטירים. זה היה כאילו לגורל לא היה סוף אחר לחייל האיראני הזה מלבד המרטיר; אדם שהקדיש את חייו לתחייתה של איראן, ובסופו של דבר הנציח את שמו בדיוק בדרך שבחר.
כעת, ביום השנה ל-13 ביוני, מתפרסמת מחדש תמונה של ביתו ההרוס, יחד עם מסמך המספר את הרגעים הנוגעים ללב של הצלתם שלו ושל אשתו מההריסות - סיפורו של בית שנהרס, אך בעליו נותר איתן עד הרגע האחרון, והדגים לאויב שאמונתו ורצונו של החייל האיראני אינם ניתנים לשבירה על ידי שום נשק.