המתקפות האחרונות של הישות הציונית בפאתי ביירות בלבנון, ואחריהן התוקפנות הישראלית נגד חלקים משטח איראן, דחקו שוב את האזור הרחק מניהול משברים ולכיוון הסלמה של המתיחות. לכאורה, התקרית החלה בתקיפה הישראלית על פרבריה הדרומיים של ביירות, תקיפה שטהרן ראתה כהפרה של אחד הקווים האדומים הביטחוניים החשובים ביותר שלה. לאחר מכן באה תגובת טילים איראנית ולאחר מכן התקפות נגד ישראליות על כמה ערים איראניות.
אך מעבר לאירועים הצבאיים, עולה השאלה החשובה ביותר: מהי המטרה האמיתית של סדרת פעולות זו? בהתחשב בטענת ארצות הברית, כצד מפתח בסכסוך, כי הגעה להבנה עם איראן קרובה, ובהתנערותה מאחריות לתוקפנות הישראלית, האם נוכל להאמין לנרטיב שלה ולהטיל את האשמה בהסלמה במתיחות אך ורק על הציונים? האם נוצרה מחלוקת, זמנית ככל שתהיה, בין ארצות הברית לישראל, או ששתיהן רודפות לאותה מטרה בדרכים שונות לכאורה, במסגרת חלוקת עבודה מוסדרת מראש?
כדי לענות על שאלה זו, עלינו להבחין בין "שדה הקרב", "שולחן המשא ומתן" לבין "התחרות האסטרטגית בין שני היריבים". מה שהתרחש בימים האחרונים אינו רק חילופי אש בין איראן לישראל, אלא חלק ממאבק רחב יותר על עתיד המשא ומתן בין טהרן לוושינגטון, ועל צורתו של הסדר הביטחוני החדש במזרח התיכון. ניתן לנתח קרב אסטרטגי זה דרך מספר תרחישים אפשריים.
תרחיש ראשון: ישראל כמעין ספוילר של המשא ומתן
הניתוח הראשון והנפוץ ביותר הוא שישראל נקטה בפעולה זו כדי לערער את המשא ומתן בין איראן לארצות הברית. ישנן ראיות התומכות בהשערה זו. בשבועות האחרונים, גורמים אמריקאים דיברו על כך שהמשא ומתן מתקרב לשלבים מכריעים, ודונלד טראמפ הביע שוב ושוב את רצונו להגיע להסכם עם איראן. מנקודת מבטה של ​​ישראל, כל הסכם שיוביל להפחתת המתיחות בין טהרן לוושינגטון עלול לערער חלק מאסטרטגיית הלחץ המרבי שלה נגד איראן. תל אביב ביקשה מזה שנים למסגר את העמדה האיראנית במונחים של איום ביטחוני, בעוד שהמשא ומתן מעביר את הנושא לתחום הדיפלומטיה והפשרה.
בהקשר זה, תקיפה על לבנון וגירוי איראן לתגובה צבאית עלולים ליצור סביבה שבה הסוגיות העיקריות אינן עוד אלו כמו מיצרי הורמוז, העשרה, סנקציות, הסרת המצור על הנמלים או ההסדרים הטכניים של ההסכם, אלא ביטחון אזורי וסיכון למלחמה תופסים את מרכז הבמה.
תרחיש שני: חלוקת עבודה לא מוצהרת בין וושינגטון לתל אביב
עם זאת, ניתוח זה משאיר שאלה מכרעת ללא מענה: האם באמת ניתן לבצע פעולה בסדר גודל כזה ללא ידיעתה, אישורה או אפילו תיאום מינימלי של ארצות הברית? המציאות היא שישראל שזורה כל כך עמוק במנגנון הביטחון האמריקאי - במודיעין, לוגיסטיקה, הגנה ומדיניות - שקשה לדמיין פעולה אסטרטגית בסדר גודל כזה ועם השלכות אזוריות כאלה שתתרחש ללא מעורבותה של וושינגטון. זה נכון במיוחד בהתחשב בכך שכל עימות ישיר בין איראן לישראל ישפיע ישירות על האינטרסים והכוחות האמריקאיים באזור.
לכן, התרחיש השני מניח סוג של חלוקת עבודה בין ארצות הברית לישראל. בהקשר זה, וושינגטון ותל אביב עשויות לחלוק על העיתוי והשיטות, אך הן יסכימו על הצורך בהגברת הלחץ על איראן. ההבדל טמון בעובדה שארצות הברית רואה בלחץ אמצעי להוצאת ויתורים נוספים במשא ומתן, בעוד שישראל רואה בכך דרך להחליש או אפילו לטרפד לחלוטין את המשא ומתן. במילים אחרות, וושינגטון אולי תרצה הסכם, אך כזה שיעמיד את איראן תחת לחץ ובעמדה חלשה יותר. מנקודת מבט זו, הסלמת המתיחות אינה בהכרח מנוגדת לדיפלומטיה; היא יכולה אפילו להיות חלק מדיפלומטיה מבוססת לחץ.
תרחיש שלישי: מבחן רצונה וקווים אדומים של איראן
התרחיש השלישי מבוסס על ההנחה שהמטרה העיקרית של התקיפה הייתה לבחון את חישוביה האסטרטגיים של איראן. בחודשים האחרונים, טהרן הצהירה שוב ושוב כי ביטחון לבנון וההתפתחויות הקשורות לחיזבאללה אינם נפרדים ממשוואת הביטחון הלאומי של איראן. התקיפה בפרברים הדרומיים של ביירות שימשה כמבחן לאמינות עמדה זו. השאלה שעמדה בפני מתכנני התקיפה הייתה: האם איראן תימנע מתגובה צבאית בנסיבות הקריטיות של המשא ומתן, או שמא תהיה מוכנה לשאת בעלויות הפוטנציאליות?
תגובת הטילים האיראנית הוכיחה כי טהרן לא רצתה ליצור את הרושם שהיא מוכנה לסגת מהקווים האדומים הביטחוניים שלה כדי לשמר את המשא ומתן. למעשה, איראן ניסתה להעביר את המסר שמשא ומתן והרתעה הם מסלולים מקבילים, ואי אפשר לקדם אחד על חשבון השני.
התרחיש השני נראה כהסבר הריאלי ביותר לאירועים האחרונים. על פי ניתוח זה, המטרה העיקרית לא הייתה לטרפד את המשא ומתן, אלא לשנות את מאזן הכוחות ערב השלב הסופי שלו. במשא ומתן בינלאומי מורכב, צדדים בדרך כלל מבקשים להשתמש בכלים פוליטיים, כלכליים ואפילו ביטחוניים כדי לחזק את עמדתם במשא ומתן לפני הגעה להסכם סופי. ניתן להבין את המתקפות האחרונות בהקשר זה. מנקודת מבט זו, פעולה צבאית אינה תחליף למשא ומתן, אלא השלמה לו. הצד המסוגל להפעיל לחץ רב יותר בשטח מקווה להשיג ויתורים נוספים בשולחן המשא ומתן.
האזור נמצא על סף "מצב של מתח קיצוני".
בסופו של דבר, עלינו להימנע מדיכוטומיה פשטנית. המציאות אינה שארצות הברית שואפת לשלום וישראל שואפת למלחמה, וגם לא שאין הבדל בין שני הצדדים. המכנה המשותף העיקרי בין וושינגטון לתל אביב הוא הפעלת לחץ על איראן. שתיהן רוצות להגביל את השפעתה האזורית והאסטרטגית של איראן, והן משתמשות בלחץ ככלי להשגת מטרה זו.
עם זאת, ההבדל ביניהן טמון באופן שבו יש לנצל את הלחץ הזה. ארצות הברית שואפת להפעיל לחץ כדי להגיע להסכם נוח יותר, בעוד שישראל שואפת למנוע כל הסכם שעשוי להוביל לעמדה איראנית יציבה יותר. מסיבה זו, גם אם נודה שישנם חילוקי דעות בין שני הצדדים בנוגע לפרטים ולמטרות הסופיות, קשה לדמיין שההתקפות האחרונות תוכננו ובוצעו לחלוטין ללא חישובים ואישור אמריקאים.
אולי התוצאה המשמעותית ביותר של ההתפתחויות האחרונות אינה פרוץ מלחמה כוללת, וגם לא קריסה מוחלטת של המשא ומתן. האזור נכנס כעת למצב של "ציפייה מתוחה", מצב שבו כל הצדדים עדיין נמנעים ממלחמה רחבת היקף, אך בו זמנית מבקשים להשתמש באמצעים צבאיים כדי לשפר את עמדותיהם הפוליטיות והדיפלומטיות.
במצב כזה, כל טיל וכל התקפה חדשה אינם רק פעולה צבאית, אלא חלק מתחרות על עתיד המשא ומתן, מאזן הכוחות וסדר הביטחון במזרח התיכון. מסיבה זו, מה שאנו רואים בשמיים מעל טהרן, ביירות והשטחים הכבושים כיום אינו רק עשן ולהבות של מלחמה, אלא צל כבד של קרב שיקבע גם את גורל הדיפלומטיה האזורית.