לאחר ימים של ספקולציות, נבחרת הכדורגל הלאומית של איראן קיבלה סוף סוף אישור להיכנס לארצות הברית כדי להשתתף בגביע העולם. עם זאת, מספר חברים מרכזיים בהנהלת הנבחרת, כולל מנהלים, אנשי תקשורת וצוות טכני, עדיין מתמודדים עם קשיים בקבלת ויזות. ארצות הברית סירבה להעניק ויזות לנשיא, לסגן הנשיא ולמזכ"ל התאחדות הכדורגל האיראנית, יחד עם מספר חברים נוספים. זו אינה רק סוגיה אדמיניסטרטיבית או קונסולרית; היא מעלה שאלה מהותית לגבי האיזון בין ספורט לפוליטיקה באירוע הכדורגל הגדול בעולם.
על פי דיווחים שפורסמו, ארצות הברית לא הנפיקה ויזות או עצרה את תהליך ההנפקה עבור חלק מחברי הנבחרת האיראנית, כולל פקידי התאחדות, מנהלים, מומחי יחסים בינלאומיים, אנשי תקשורת וחלק מחברי צוות האימון. גורמים אמריקאים לא רק הכחישו צעד זה, אלא גם הגנו עליו בפומבי והצדיקו אותו בהקשר של שיקולים ביטחוניים ומדיניות נגד טרור.
ללא קשר לתוקף המשפטי או הביטחוני של הצדקה זו, היא נותרה עובדה שאין עליה עוררין. החלטתה האחרונה של וושינגטון הפכה למעשה את זירת הספורט לפוליטיזציה. זהו בדיוק סוג ההתנהגות שארצות הברית ובעלות בריתה, כולל איראן, מתחו ביקורת ארוכה בשנים האחרונות.
הספרות הרשמית של מוסדות הספורט המערביים והתקשורת האמריקאית הדגישה בעקביות עיקרון אחד: הצורך להפריד בין ספורט לפוליטיקה. בכל פעם שתחרויות ספורט מושפעות מסכסוכים פוליטיים, אותן ישויות הן הראשונות לבקר אותן. במקרים רבים הקשורים לספורט איראני, עיקרון זה חזר על עצמו גם כן: ספורטאים, מאמנים ומנהלי ספורט לא צריכים להיות קורבנות של סכסוכים פוליטיים בין ממשלות.
אבל כעת עולה השאלה: אם פוליטיקה לא צריכה למנוע מספורטאים להשתתף בתחרויות, כיצד היא יכולה למנוע ממנהלים, מומחים וצוות תמיכה להשתתף באותן תחרויות? האם עיקרון ההפרדה של ספורט מפוליטיקה הוא כלל אוניברסלי, או שמא מדובר רק בעיקרון שאחרים צפויים לקיים?
כמובן, נושא זה אינו ייחודי לאיראן. השאלה החשובה ביותר נוגעת לאמינות גביע העולם ולאחריותה של המדינה המארחת. גביע העולם אינו רק טורניר כדורגל; זהו אירוע הספורט הגדול בעולם, והפילוסופיה שלו מבוססת על קירוב מדינות, טיפוח דיאלוג תרבותי וקידום תחרות שלום. בעולם שבו סכסוכים פוליטיים וגיאופוליטיים מחריפים מדי יום, הספורט נותר אחת הזירות הבודדות המסוגלות לשמור על צוהר לתקשורת ישירה בין מדינות.
ההיסטוריה של הספורט רוויה בדוגמאות כיצד תחרויות בינלאומיות יכולות למתן מתחים פוליטיים, להציג תדמית אנושית יותר של מדינות, ואף לסלול את הדרך לדיאלוג רחב יותר. מסיבה זו, פיפ"א והוועד האולימפי הבינלאומי הדגישו בעקביות את הנייטרליות הפוליטית של אירועי ספורט.
עם זאת, ההחלטה האחרונה של ארצות הברית, בין אם מכוונת ובין אם לאו, שולחת מסר שונה. היא מרמזת שגם בזירה כמו מונדיאל, גבולות פוליטיים נותרים משמעותיים, וחלק מהמדינות עשויות להיות כפופות לכללים שונים מאחרות. תפיסה זו, במקום לפגוע באמינותה של איראן או ארצות הברית, פוגעת באמינותם של אירועים גלובליים עצמם.
ראוי גם לציין כי נוכחות מלאה של הצוות הטכני והמנהלי של קבוצה היא דרישה למקצועיות בכדורגל המודרני. בכדורגל של ימינו, הצלחה תלויה לא רק באחד עשר השחקנים על המגרש אלא גם באנליסטים, מנהלים, נציגי תקשורת, מומחי יחסים בינלאומיים ובצוות הטכני והמנהלי, שכולם מהווים חלק מהמבנה המקצועי של הנבחרות הלאומיות. מניעת חלק מהמשאבים הללו מקבוצה, גם אם השחקנים מורשים להשתתף, עלולה להשפיע לרעה על איכות ההכנה והניהול של הקבוצה.
לכן, הבעיה חורגת הרבה מעבר לכמה ויזות. היא טמונה ביכולתה של המדינה המארחת להבחין בין חילוקי הדעות הפוליטיים שלה לבין חובותיה לארח אירוע עולמי. גביע העולם מקבל את משמעותו האמיתית כאשר כל המשתתפים חשים שהם משחקים לפי אותם כללים ועל אותו מגרש. אם עיקרון זה מתערער, הספורט מאבד את אחד מתפקידיו החשובים ביותר.
בתקופה שבה העולם זקוק לגשרי תקשורת יותר מתמיד, גביע העולם צריך להיות הזדמנות לאחד מדינות, לא כלי לשחזור פילוגים פוליטיים. המבחן האמיתי של אמריקה אינו טמון בבניית אצטדיונים ובהבטחת ביטחון הטורניר, אלא במחויבותה לעיקרון זה - עיקרון שהיא דחקה באחרים לקיים במשך שנים.