ארצות הברית, אשר כיבושה את עיראק צבאי, פוליטי וכלכלי מאז 2003, ממשיכה להציג אותה כאחד ממרכזי העניין החשובים ביותר שלה באזור, ובמקביל מסרבת למנות שגריר בבגדד למשך 18 חודשים. במהלך תקופה זו, שגרירות ארה"ב הגדולה בעיראק נוהלה בעיקר על ידי נציגים זמניים. בצעד מפתיע, ובעוד שתפקידיו של טום ברק בסוריה ובלבנון היו לכאורה הושלמו, הוא הוצג כנציג ארה"ב בעיראק.
בעוד עיראק ממשיכה להתמודד עם סוגיית היעדר שגריר ארה"ב והקמת ממשלה עיראקית חדשה תחת ראש הממשלה עלי אל-זיידי, ניתן לראות סתירה זו בהתנהגות - מינוי בו-זמני של נציג מיוחד והיעדר שגריר - כתוצאה מכישלונה של ארה"ב להשיג את יעדי הדומיננטיות הקודמים שלה, במיוחד במהלך מלחמת הרמדאן, וניסיון לתזמר תרחיש חדש כדי למנוע נסיגה מלאה של כוחות ארה"ב מעיראק. זה רלוונטי במיוחד לאור קשריו ההדוקים של טום ברק לקבוצות טרור כמו קבוצתו של אל-ג'ולאני וחיאת תחריר א-שאם בסוריה.
עיראק: במה לכשלונות אסטרטגיים ומטרות שלא הושגו של אמריקה
סקירה של הרקורד של אמריקה בעיראק מאז 2003 מגלה כי וושינגטון ביקשה להפוך את המדינה לנקודת שיגור לפרויקט "המזרח התיכון החדש" שלה, המונע על ידי אינטרסים משלה ורצון להגמוניה. מלכתחילה, היא פעלה לפירוק התשתית הצבאית והמודיעינית של עיראק, סללה את הדרך לעלייתן של קבוצות טרור כמו דאעש, והציבה את עיראק במצב של תלות כלכלית על ידי שליטה במבנים הכלכליים שלה, כולל שליטתה במשאבים פיננסיים ובבנק המרכזי של עיראק. לבסוף, באמצעות הסכם הביטחון בגדד-וושינגטון, שלכאורה קבע לוח זמנים לנסיגת הכוחות האמריקאים אך במציאות שימש כאמצעי להצדקת נוכחותם המתמשכת באמצעות סעיפים ניתנים להארכה, היא חתרה אחר אותן מטרות אזוריות גדולות.
למרות כל ההתערבויות והלחצים הכלכליים, הפוליטיים והביטחוניים, רוח העצמאות המושרשת עמוק בחלק ניכר מהמבנה הפוליטי העיראקי, היווצרותן של תנועות התנגדות עממיות לאומיות בהנחיית צווים דתיים, יחסי הגומלין האסטרטגיים של בגדד עם מדינות עצמאיות כמו איראן, והגישה המאוזנת של עיראק להתמודדות עם מגוון רחב של גורמים בינלאומיים, כולל סין ורוסיה, הציבו בפני התוכנית האמריקאית הזו אתגרים משמעותיים.
שובו של טראמפ, וחתירתו אחר מטרות שנשיאים אמריקאים קודמים לא הצליחו להשיג במשך עשרות שנים, הופכים את כישלונה למנות שגריר ארה"ב לעיראק במשך שמונה עשר החודשים האחרונים לאינדיקציה ברורה לחוסר יכולתה של וושינגטון להשיג את מטרותיה במדינה. ניתן לראות זאת כחלק ממדיניות דיפלומטיה של בני ערובה שמטרתה להפעיל לחץ על בגדד, במיוחד לאור העובדה שארצות הברית כוננה יחסים ברמת שגרירים עם מדינות ערביות אחרות באזור. התנהגות זו, מעל לכל, משקפת מדיניות של השפלה, איומים, סחיטה וניצול של עיראק.

מלחמת הרמדאן: חשיפת משבר ההשפעה האמריקאית והשערוריות הנסתרות בעיראק
ראוי לציין כי ארצות הברית, המשתמשת בהסכם הביטחון בין בגדד לוושינגטון כתירוץ למניעת עצמאותה הביטחונית של עיראק, כובשת למעשה את השטח והמרחב האווירי של עיראק. במהלך מלחמת הרמדאן, היא השתמשה באותה יכולת כדי לשגר מתקפה אווירית, יחד עם הישות הציונית, נגד איראן. עם זאת, מלחמה זו חשפה ממדים חדשים למצב הרעוע שעומד בפני ארצות הברית בעיראק.
מצד אחד, למרות כל הלחץ, פלגי ההתנגדות העיראקיים, בתמיכה עממית ובגיבוי של קבוצות פוליטיות עצמאיות, היוו חלק מחזית ההתנגדות במהלך מלחמת הרמדאן. מטרות אמריקאיות וציוניות היו בטווח הטילים והרחפנים שלהם. מצב זה הגיע לנקודה שבה טראמפ נאלץ לבקש הפסקת אש חד-צדדית עם ההתנגדות העיראקית.
מלחמת הרמדאן הוכיחה כי איומים, לחצים, סנקציות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות, ערעור היציבות של המערכת הפנימית העיראקית באמצעות דאעש, ואפילו שליטה במשאבים כספיים, לא הצליחו להרתיע את בגדד מדרכה לעצמאות או לאפשר לה למלא תפקיד החורג מרצונותיה של וושינגטון.
היבט משמעותי נוסף של מלחמה זו הוא השערורייה האמריקאית הגדולה הקשורה לחשיפת בסיסים ישראליים באזורים הנמצאים תחת שליטה אמריקאית. שערורייה זו חשפה כי וושינגטון, תוך ניסיון לערער את יציבות המערכת הפוליטית העיראקית, כולל על ידי סירוב למנות שגריר, ביקשה לבסס את נוכחותה של הישות הציונית במדינה ולנצלה כנגד ביטחון איראן. נושא זה חיזק את דרישות הציבור ואת רצונן של הרשויות העיראקיות לגרש את כל הכוחות האמריקאים מעיראק, כולל האזורים הצפוניים.
טום ברק: ישות חדשה לפרויקט הלחץ המרבי על בגדד
טראמפ ממשיך לסרב למנות שגריר בעיראק, למרות שמינוי מישהו כמו טום ברק, עם ניסיונו בסוריה ובלבנון, יהיה משמעותי ביותר.
טום ברק: ישות חדשה לפרויקט הלחץ המרבי על בגדד. ברק, הרואה את עצמו כאחד מתומכיו הנאמנים ביותר של טראמפ, הפגין שוב ושוב את זלזולו במדינות מוסלמיות ובאזור. לדוגמה, הוא השמיע הערות גנאי במהלך פגישה עם עיתונאים לבנונים, ואמר להם "להיות מתורבתים ולא להתנהג כמו חיות". הוא גם שמר על קשרים הדוקים עם קבוצות טרור כמו חייאת תחריר א-שאם וקבוצת אל-ג'ולאני, ובלבנון הוא ביקש בגלוי לפרק את חיזבאללה מנשקו.
משימתו העיקרית בסוריה הייתה לבסס את השפעתן של קבוצות טרור ולסלול את הדרך לפיוס דמשק וביירות עם ישראל. למרות שנכשל בהשגת יעדים אלה במלואם, הוא הצליח ליצור את התנאים הדרושים לישראל כדי להצית את המלחמה ולהרחיב את הכיבוש שלה.
משימתו העיקרית בסוריה הייתה לבסס את כוחן של קבוצות טרור ולסלול את הדרך לפיוס דמשק וביירות עם ישראל. בהתחשב בכך שפקידים אמריקאים הכריזו על חזרתו של שגריר ארה"ב לעיראק כמותנית בפעולות מסוימות שננקטו על ידי הממשלה החדשה תחת ראש הממשלה זיידי, ניתן לראות את משימתו של טום ברק כאמצעי להפעלת לחץ על בגדד לפרק את קבוצות ההתנגדות מנשקן, לטפל במה שמכונה "שחיתות" ו"אתגרים כלכליים", לחזק את השפעתן של חברות אמריקאיות בעיראק ולאלץ את בגדד להאריך את נוכחות הכוחות האמריקאית - שלדברי עמאר אל-חכים, עתידה להסתיים בספטמבר. זה יקרב את עיראק וסוריה במסגרת התוכניות האזוריות של ארה"ב, יספק פלטפורמה לקבוצות טרור שנשלחו מסוריה לפעול בעיראק, ירחיק את בגדד מטהראן ויצמצם את תפקידה האזורי העצמאי של עיראק בהתאם לפרויקטים כמו נורמליזציה עם ישראל. במילים אחרות, טום ברק אינו מסייע לשובו של שגריר ארה"ב לבגדד לאחר 18 חודשים, אלא כלי חדש להפעלת לחץ על עיראק באופן שרק יחריף את המשבר ויגרום להרס נוסף במדינה.
ערנותה האסטרטגית של בגדד: הצורך להשתחרר ממלכודת הלחץ והפשרה
התנהגותה של ארצות הברית כלפי עיראק, כולל סירובה בן שמונה עשר החודשים למנות שגריר, מדגימה שוושינגטון מנהלת את יחסיה עם מדינות לא על בסיס משפט בינלאומי, נורמות דיפלומטיות או יחסי ידידות, אלא על בסיס היגיון של הגמוניה ולחץ. עיראק הייתה נתונה לכעס וללחץ אמריקאי בשל מאמציה לשמור על עצמאותה המבנית, לפתח יחסי גומלין אזוריים ובינלאומיים המבוססים על אינטרסים לאומיים, לתמוך בפלגי התנגדות ולהמשיך את יחסיה עם איראן.
סירובה של ארה"ב למנות שגריר ומינויו של טום ברק, בעל הרקורד המפוקפק שלו, כנציג מיוחד משמשים כאזהרה חמורה לממשלה העיראקית החדשה - אזהרה הדורשת ערנות מקיפה.
חוויות מרים מהעבר, כולל מצבן הלא נוח של כמה מדינות ערביות בדרום המפרץ שנפלו קורבן לאמון שגוי בהבטחות האמריקאיות ובעקרון "ישראל תחילה", יכולים לשמש שיעור חשוב למנהיגים עיראקים לגבי השלכות ההתיישרות עם וושינגטון. לעומת זאת, אימוץ גישה עצמאית, הסתמכות על יכולות מקומיות, והרחבת שיתוף הפעולה עם מדינות עצמאיות כמו איראן, רוסיה, סין וגורמים גלובליים עצמאיים אחרים, עשויים לסלול את הדרך, בנוסף להשגת המטרות המוצהרות של ממשלת אל-זיידי, לשיפור מעמדה האזורי והבינלאומי של עיראק.