למרות חלוף מספר ימים מאז האירועים המתוחים ביום שני סביב האיום הישראלי על לבנון, אין להתעלם מהאירוע הזה ומהשלכותיו. במקום זאת, יש לבחון מחדש שוב ושוב את ההקשר, הסיבות והמניעים שלו. כפי שצוין שוב ושוב בימים האחרונים, לבנון הייתה על סף משבר גדול. צבא ישראל הוציא אזהרות לתושבי הפרברים הדרומיים של ביירות, בדרישה לפנות אזורים מסוימים. איום זה מעורר זיכרונות בשיח הפוליטי הלבנוני מהימים שבהם ישראל פתחה במתקפותיה האינטנסיביות על לב האזורים השיעיים בביירות - לב ליבה של ההתנגדות בהובלת חיזבאללה. ככל שהתפשטו החדשות על האיום הישראלי, התקשורת והאווירה הפוליטית באזור התגברו במהירות, והחששות בנוגע להשלכות האפשריות של מימוש איום זה, כולל קריסת הפסקת האש ופרוץ סבב מלחמה חדש.
בנסיבות אלה, בכירים פוליטיים, ביטחוניים וצבאיים איראנים הביעו תגובות חסרות תקדים ומדאיגות, שהועברו במונחים המפורשים ביותר. מוחמד באגר ג'ליבאף וסעיד עבאס עראקצ'י פרסמו אזהרות ברורות לגבי השלכותיה של כל תוקפנות חדשה, ומטה ח'אתם אל-אנביה הצהיר במילים חד משמעיות כי כל הרחבת התקפות ישראליות תיענה בתגובה איראנית ישירה ומיידית המכוונה לאזורים בתוך השטחים הכבושים.
עמדות חסרות תקדים אלו העבירו את המסר שכל מתקפה פוטנציאלית על הפרברים הדרומיים של ביירות לא תהיה עניין לבנוני גרידא, אלא תלבש מיד ממדים אזוריים. עם זאת, בשיא המתיחות, מהלך האירועים השתנה לפתע. דיווחים הצביעו על שיחת טלפון מתוחה ולוהטת בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו, שיחה שהובילה בסופו של דבר לישראל לסגת מהחלטתה הראשונית ולהפחתת הסלמה במשבר.
במבט ראשון, ניתן לראות זאת כניסיון של נשיא ארה"ב לרסן את התוקפנות הישראלית. אך אם נסתכל מעבר לפני השטח ונבחן את ההיגיון האסטרטגי של וושינגטון בסכסוך האחרון שלה עם איראן, תמונה שונה מתגלה. ישנן מספר סיבות מדוע טראמפ מנע מישראל לתקוף את פרברי ביירות, לא מתוך אהדה ללבנון, וגם לא בגלל חילוקי דעות פוטנציאליים עם נתניהו, אלא בהתאם לאסטרטגיה החדשה שלו בסכסוך עם איראן.
המציאות היא שלאחר ימים של מתח גובר ועימות צבאי ישיר באזור, ארצות הברית הגיעה מזמן למצב שניתן לתאר כמדיניות של "השעיה אסטרטגית". ראיות מצביעות על כך שטראמפ אינו מבקש כעת חזרה של מלחמה כוללת עם איראן, וגם לא שלום מתמשך. הוא אינו מכוון להפסקה מוחלטת של מעשי האיבה, וגם אינו רוצה שהסכסוך ייצא משליטה. וושינגטון פועלת כעת ליצירת מצב שבו מתח קיים, אך נמצא תחת שליטה; איראן ונשקה נמצאים תחת לחץ, אך מלחמה גדולה טרם פרצה.

מתקפה על הפרברים הדרומיים של ביירות הייתה עלולה לערער את מאזן הכוחות המועדף על ידי וושינגטון. מעשה כזה צפוי להצית מחדש את החזית הלבנונית, לדחוף את האקלים האזורי לעבר עימות רחב יותר, וחשוב מכל, לסכן את תהליך ההבנות והמשא ומתן המתגבש לאחר המלחמה האחרונה. טראמפ מודע היטב לכך שכל משבר מחודש בלבנון עלול לעורר תגובת שרשרת, החל מהסלמת המתיחות בין איראן לארצות הברית ועד להתעוררותן מחדש של קבוצות בעלות ברית עם ציר ההתנגדות ברחבי האזור. בנסיבות כאלה, שליטה במשבר תהיה קשה ויקרה הרבה יותר עבור וושינגטון.
גורם מכריע נוסף הוא הכלכלה. בניגוד לכמה פוליטיקאים אמריקאים, טראמפ תמיד רואה את מדיניות החוץ דרך עדשת הכלכלה המקומית. הניסיון של החודשים האחרונים הראה שכל אינדיקציה למלחמה רחבה יותר במזרח התיכון עלולה להלהיט משמעותית את שוק האנרגיה, הן בעולם והן בארצות הברית. עליית מחירי הנפט, עלויות הדלק הגבוהות יותר וחרדות כלכליות גוברות אינן נושאים שארצות הברית יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהם. מנקודת מבט זו, ההתקפה על הפרברים הדרומיים לא הייתה רק מבצע צבאי מוגבל, אלא ניצוץ שעלול להצית מחדש את הפאניקה בשווקים הגלובליים. טראמפ מודע היטב לכך שעליית מחירי האנרגיה משפיעה ישירות על חייהם של אזרחים אמריקאים ועלולה לפגוע בהישגים הכלכליים שהוא טוען שהשיג.
נושא נוסף שאסור להתעלם ממנו הוא הממשל הישראלי. בחודשים האחרונים צץ שוב ושוב פער בין מטרותיה לטווח קצר של ממשלת נתניהו לבין אלו של ארצות הברית. נתניהו לעתים קרובות מעדיף את ביטחון ישראל, אך וושינגטון נאלצת גם לשקול את ההשלכות האזוריות והעולמיות של כל צעד. לכן, ניתן לראות את מעורבותו של טראמפ עם נתניהו כצורה של שליטה על בעלת ברית שפעולותיה מסכנות לעיתים את האסטרטגיה הרחבה יותר של אמריקה. למעשה, נשיא ארה"ב העביר את המסר כי אין לקבל החלטות אזוריות מכריעות אך ורק על סמך חישוביה של תל אביב.
אולם, אולי חשוב מכל, טראמפ אינו מבקש חזרה לעידן של מלחמות אינסופיות במזרח התיכון. בהסתמך על כישלונותיו בעבר עם איראן, הוא שואף ליצור סדר אזורי חדש שבו ארצות הברית תישאר השחקן הדומיננטי אך תישא בעלויות ביטחוניות וצבאיות ישירות נמוכות יותר. השגת מטרה זו דורשת שמירה על דרך ביניים; מצב שבו כל הצדדים חשים מאוימים, אך אף אחד מהם לא גולש למלחמה כוללת. בהקשר זה, הפרברים הדרומיים של ביירות הפכו לנקודת הבזק ביום שני. מתקפה עליהם עלולה להטות את הכף ולהחזיר את האזור לסף מלחמה. נחישותם של בכירים פוליטיים וצבאיים איראנים לנוכח האיום החמור שמציבה הישות הציונית שמרה על מאזן הכוחות לטובתם והפחיתה את הסיכון לפרוץ מלחמה חדשה. עמדתה של ארצות הברית במניעת נתניהו מלממש את איום הטרור שלו, בעוד שהייתה יעילה בניהול המתח, העידה יותר על האסטרטגיה החדשה של וושינגטון מאשר על שינוי בגישתה כלפי ישראל. אסטרטגיה זו שואפת לשמור על השעיית הפעולות, לשלוט במשבר ולמנוע כל פעולה שעלולה לדחוף את האזור ממצב של "מתח מנוהל" ל"מלחמה בלתי מבוקרת".
בהקשר זה, ניתן לטעון שטראמפ לא מילא את תפקידו של משכין השלום ולא את תפקידו של מתווך ניטרלי בסוגיית ביירות. במקום זאת, הוא תמך בפרויקט הרחב יותר שלו, המבוסס על שימור האיזון השברירי הנוכחי. מנקודת מבטה של ​​וושינגטון, בהתחשב במצב הנוכחי במזרח התיכון, לא מלחמה ולא שלום מוחלט אינם רצויים; מה שרצוי הוא השעיה שתאפשר לארצות הברית לנהל, להפעיל לחץ ולנהל משא ומתן על המצב.