בהמשך לתוקפנותה נגד לבנון, הפרה בוטה של ​​הפסקת האש והמשך פשעים נגד האנושות, טענה הישות הציונית כי כבשה את פורט בופור בדרום לבנון. ראוי לציין כי בנימין נתניהו התערב ישירות בנרטיב זה, והתעקש להציג את האירוע כ"ניצחון של ניצחונות", ותיאר את כיבוש המבצר האסטרטגי הזה כ"שינוי מהותי" במלחמה עם חיזבאללה.
בנאום טלוויזיוני הצהיר ראש ממשלת ישראל: "היום חזרנו לבופור בצורה שונה; חזרנו מאוחדים, נחושים וחזקים מתמיד". הוא הוסיף: "כיבוש פורט בופור מייצג שלב ושינוי מהותי במדיניותנו. הסרנו את מחסום הפחד, אנו שולטים ביוזמה, ואנו פועלים בכל החזיתות, מסוריה ועזה ועד לבנון".
כיבוש פורט בופור מייצג שלב ושינוי מהותי במדיניותנו. הספקטקל התקשורתי הזה שמציג נתניהו – אשר דומה מעט מאוד לנרטיבים האישיים של דונלד טראמפ ולהישגיו האשליים – מתרחש במצב שבו, מצד אחד, משוואות השטח מבטאות מציאויות החורגות מנרטיבים אלה, ומצד שני, ההפרות החוזרות ונשנות של הפסקת האש על ידי המשטר הציוני וארצות הברית, ושתיקתם של תומכי הכוחות הגלובליים לנוכח זאת, חושפות שוב ממדים חדשים של הלגיטימיות של עמדותיה של איראן בניהול מיצרי הורמוז ואת הצורך לעצור את המלחמה בכל החזיתות.
מ"פלישה אסטרטגית" לכניעה לא מכוונת של מבוי סתום אסטרטגי
למרות ניסיונות של גורמים ישראליים, ובמיוחד נתניהו, להציג את כיבוש מבצר בופור (הידוע גם בשם שקיף) כהישג אסטרטגי ולדבר על תחילתו של שלב חדש בעימות עם חיזבאללה, המציאות היא שמאז 1983, לאחר מותו של סייד חסן נסראללה, מזכ"ל חיזבאללה, ומספר ממנהיגי הצבא של התנועה, ישראל טענה בעקביות כי השמידה את חיזבאללה והשיגה את מטרותיה בלבנון.
להט התעמולה הנוכחי וההתלהבות המוגזמת סביב מבצר בופור, מצד אחד, חותרים תחת טענותיהם ותעמולתם על ניצחון על חיזבאללה בשנתיים האחרונות, ומצד שני, העובדות בשטח מדגימות בבירור את שקריותן של טענות אלה.
בשדה הקרב, הישגים אינם נמדדים בפעולות בודדות, אלא ברמת החוסן, בהמשכיות יכולות הלחימה ובשיבוש מכונת המלחמה של האויב. בעוד שנתניהו הכריז על שליטתו בטירת בופור, חיזבאללה לא רק כיוון את האזורים הצפוניים של השטחים הכבושים, אלא גם הרחיב את פעילותו לכלול לראשונה את טבריה, מה שהוכיח בבירור את היעדר אסטרטגיה צבאית יעילה של הישות הציונית בלבנון.
חשיבות המצב היא כזו עד כי העיתון הישראלי מעריב הגיב על כישלונה של הציונות להתעמת עם חיזבאללה: "כבשנו את טירת בופור, אך איננו יודעים לאן אנו הולכים; ישראל נגררת למלחמת התשה בלבנון".
מהלך האירועים בשטח מאשר גם כי למרות מחויבותו של חיזבאללה להפסקת האש, הוא הגיב בכוח ובנחישות בכל פעם שהישות הציונית פתחה במתקפה. זה מצביע על כך שחיזבאללה עדיין מחזיק בחיוניות, במוכנות וביוזמה הדרושות להתעמתות עם תוקפים. יתר על כן, ההתלהבות המוגזמת של נתניהו מטירת בופור היא בעצמה עדות לשבריריותו ולכישלונו של הצבא הציוני בלבנון.
שתיקת השלום: שותפות סודית לתוקפנות
אחד ההיבטים הבולטים ביותר של הפרות הפסקת האש החוזרות ונשנות מצד הישות הציונית בלבנון הוא אופי התגובה של תומכי שלום וזכויות אדם. ארגונים בינלאומיים סללו למעשה את הדרך להמשך התוקפנות הזו באמצעות שתיקתם בנוגע להתקפות הישות בעזה ובלבנון. בינתיים, כמה מדינות ערביות הפכו לכלי לחץ על לבנון להתפייס עם ישראל.
גם התנהגותן של מדינות המערב היא דאגה גוברת. מדינה כמו צרפת, למרות מחויבותה המוצהרת לשלום על ידי העלאת סוגיית התלונה במועצת הביטחון, נתפסת כמי שקונה זמן עבור הישות הציונית במקום להציע פתרון מעשי, בהתחשב בתפקיד הווטו האמריקאי. בריטניה, מצידה, קראה לפירוק חיזבאללה מנשקו בשיא ההתקפות הנרחבות של הישות על לבנון.
ארצות הברית, אשר בו זמנית נוקטת מדיניות של לחץ ופיוס בטענה שהיא מקלה על משא ומתן ישיר בין לבנון לישות הציונית, קראה לחיזבאללה להפסיק את תגובותיו לתוקפנות. עמדה זו נותנת למעשה לישות הציונית אור ירוק להמשיך את הכיבוש והתוקפנות שלה. וושינגטון דיברה גם על הצגת תוכנית הפסקת אש חדשה תוך 48 שעות, שתעניק למעשה למשטר זמן נוסף להמשיך את התקפותיו בלבנון.
טענה זו על תיווך אמריקאי מגיעה בתקופה שבה דוחות הקונגרס האמריקאי מראים שוושינגטון סיפקה לישות הציונית כ-174.9 מיליארד דולר בסיוע צבאי בין השנים 1946 ו-2025, הסכום הגבוה ביותר בעולם בסיוע צבאי. עובדה זו מצביעה על כך שעקרון התמיכה בישראל במדיניות החוץ של ארה"ב אינו מתערער, ​​וכי התיווכים לכאורה מכוונים בעיקר להציב תנאים או להצדיק את פעולות המשטר.
בהקשר זה, כלי התקשורת המערביים, מצד אחד, מבקשים להעלות את המורל של הצבא הכובש על ידי הגזמת ההגמוניה הציונית על מעוז לבנוני היסטורי זה, ומצד שני, על ידי צמצום התוקפנות נגד לבנון ל"מבצע נגד חיזבאללה" בלבד, הם נוקטים צעדים לטייח ולהצדיק את הכיבוש. זאת למרות העובדה שחיזבאללה הוא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית ההגנה של לבנון, ושכל סנטימטר משטחו שייך למדינה חברה באו"ם. לכן, כיבושה מהווה הפרה בוטה של ​​החוק הבינלאומי, ויש להעמיד את התוקפן לדין ולהעניש אותו.
לבנון והחוויה החוזרת ונשנית של חוסר אמון באמריקה
הסלמת התוקפנות הציונית נגד לבנון וההפרות החוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד ארצות הברית - כולל ההתקפה האחרונה על מגדל תקשורת בסיריק, מחוז הורמוזגן, שנתקלה בתגובה נחרצת מצד הכוחות המזוינים האיראניים - חשפו שוב את חוסר האמינות של ארצות הברית ואת הצורך להיזהר מהתנהגותה ההתערבותית והתוקפנית.
עם תמיכתה הבלתי מעורערת בישות הציונית, ארצות הברית ממשיכה לנקוט במדיניות של איומים ומו"מ בו זמנית כדי להשיג ויתורים; מדיניות שעמודי התווך שלה כוללים דחיפה למדינות ערב להיכנע לישות הציונית.
בהתבסס על פעולות אלה, הלגיטימיות של עמדותיה של איראן ותנועת ההתנגדות מאושרת מחדש: שפת הכוח היא השפה היחידה שארצות הברית והציונים מבינים. התעקשות על מסגרות למשא ומתן, ניהול תקין של מיצרי הורמוז ותמיכה מקיפה בהתנגדות של חיזבאללה הם בין הגורמים שיכולים להתעמת עם אויב שהציב את הרצח והפשע בראש סדר העדיפויות שלו.
כיום, לבנון ניצבת בפני מבחן קשה עבור הקהילה הבינלאומית. מבחן זה עלול להוביל לחזרה על החוויה הכושלת של עזה עבור אלו הטוענים לשמירה על החוק הבינלאומי ועל הסדר העולמי, בתנאי שהגישה המוטה והקדומה תימשך. לעומת זאת, תנועת ההתנגדות ממשיכה להדגיש את התנגדותה נגד התוקפים, מתוך אמונה שהתנגדות זו תוביל בסופו של דבר לכינון סדר חדש באזור.