על רקע הסלמה של משברים עולמיים, ובמיוחד ההשלכות הכלכליות והביטחוניות של התוקפנות של ארה"ב והמשטר הציוני נגד איראן, ועם טהרן, על ידי נטישת נוהליה הקודמים במצרי הורמוז, והעלאת ניהול התנועה הימית בנתיב מים אסטרטגי זה על סדר היום, אירחה סינגפור את דיאלוג שאנגרי-לה ה-23 ביום שישי. מפגש זה איחד שרי הגנה, מפקדים צבאיים בכירים ואסטרטגים ביטחוניים מכל רחבי אסיה-פסיפיק, אירופה וצפון אמריקה, המייצגים 40 מדינות.

בינתיים, הצהרותיו של מזכיר ההגנה האמריקאי פיט היגס לא רק חזרו על אשליות מיושנות מנותקות מהמציאות, אלא גם הגבירו את הרטוריקה האנטי-סינית - גישה הדומה יותר לזו של סוחר נשק מאשר לזו של גורם ביטחוני. זאת כאשר המצב בשטח חושף, מצד אחד, את אופיו האשלייתי של מפגן הכוח של היגס, ומצד שני, חוסר אמון גובר בבנות בריתה של אמריקה.

קידום חששות ביטחוניים: ממשרד ההגנה ועד מכירות נשק

הגסט ניסה להקרין תדמית חזקה של אמריקה תחת טראמפ באמצעות סטטיסטיקות והצהרות צבאיות. עם זאת, הצהרותיו על סין, ניהול נתיבי המים והתעקשותו על הגדלת ההוצאות הצבאיות של בעלות ברית, למעשה, שיקפו את האסטרטגיה המסורתית של וושינגטון של מתן עדיפות לביטחון על פני הכלכלה וסחיטה של מדינות עבור עסקאות נשק.

למרות טענותיו כי ארצות הברית נותרה מחויבת להתחייבויותיה באזור אסיה-פסיפיק, הצהרותיו כי "עידן התמיכה האמריקאית במדינות עשירות הסתיים", וכי בעלות בריתה של וושינגטון חייבות להוציא לפחות 3.5% מהתמ"ג שלהן על הגנה או "יתמודדו עם שינוי ברור באופן שבו אנו מתייחסים אליהן", חשפו יותר מכל דבר אחר את טבעה האמיתי של מדיניות החוץ האמריקאית: מדיניות שירדה מיומרת של תיווך למדיניות של סחיטה ושליטה.

גישה זו הופכת למעשה את מזכיר ההגנה האמריקאי למוכר נשק, בדיוק כפי שטראמפ התמקד במכירות נשק יותר מכל דבר אחר במהלך מסעותיו לחו"ל. התנהגות זו מדגימה כי הממשל האמריקאי נותן עדיפות להגנה על האינטרסים של יצרניות נשק גדולות, חברות שבהן, על פי הדיווחים, משפחות טראמפ והיגסט מחזיקות בהן השקעות נרחבות.

ראוי לציין גם את הדפוס החוזר ונשנה של רגשות אנטי-סיניים במזרח אסיה, רגשות אנטי-רוסיים באירופה ורגשות אנטי-איראניים בעולם הערבי - אסטרטגיות שוושינגטון נקטה בהן במשך שנים כדי להצדיק את נוכחותה הצבאית ומכירות הנשק שלה. הרטוריקה האנטי-סינית של היגט, במיוחד בהקשר של ביקורו המשפיל האחרון של טראמפ בבייג'ינג, היא אינדיקציה ברורה להמשך החתירה של אמריקה למדיניות שאפתנית במזרח אסיה המהווה איום על הביטחון האזורי והעולמי.

המציאות בשטח לנוכח מופע הכוח של וושינגטון

הגסט הקדיש חלק ניכר מנאומו להאשמות נגד הרפובליקה האסלאמית של איראן, וטען: "יכולתנו לחדש את הפעילות בעת הצורך קיימת בהחלט. מלאי הנשק שלנו מספיק לפעולה כזו, בין אם באזור ובין אם במקומות אחרים בעולם, הודות לאיזון שהשגנו בין נשק מתקדם לתחמושת רחבת היקף."

מזכיר ההגנה האמריקאי טען גם כי טראמפ יקבל רק הסכם שהוא מחשיב כ"עסקה מצוינת".

בעוד שהצהרות אלה מתפרשות בהקשר של מאמצי התעמולה של הבית הלבן לטעון לניצחון במלחמה, המציאות בשטח סותרת טענות אלה. מצד אחד, איראן לא חזרה בה מקוויה האדומים במשא ומתן, ומצד שני, טהרן ממשיכה בשליטתה ההדוקה במצרי הורמוז. יתר על כן, כל הפרה של הפסקת האש מצד ארצות הברית נתקלה בתגובה איראנית חזקה, וטהראן אישרה שוב ושוב כי, לצד דיפלומטיה, היא מוכנה לחלוטין להתמודד עם כל מלחמה פוטנציאלית.

בינתיים, נסיגתו החוזרת ונשנית של טראמפ מעמדותיו המאיימות והיהירות, כמו גם התנהגותו הסותרת כלפי עומאן, הן עדות ברורה לבלבול ולחוסר הסדר של אמריקה; עד כדי כך שאנליסטים ותיאורטיקנים בינלאומיים רבים מאמינים שלטראמפ לא תהיה בסופו של דבר ברירה אלא להודות בתבוסה.

ירידה באמון: בעלות הברית איבדו את הביטחון

למרות ניסיונו של היגס להציג תדמית מרגיעה של אמריקה בפסגת סינגפור, עמדות הנוכחים והמגמה הגוברת של מדינות המרחיקות את עצמן מוושינגטון, במיוחד לאחר ההתפתחויות בנוגע למצרי הורמוז, הראו כי האמון באמריקה ירד יותר מאי פעם.

ההתעקשות של גורמים אמריקאים על עקרון "ישראל תחילה", כמו גם קריסת הדומיננטיות הצבאית האמריקאית לכאורה על איראן, נחשבות בין הגורמים החשובים ביותר במגמה זו.

באופן דומה, במהלך פסגת הביטחון שאנגרי-לה בסינגפור, נשיא וייטנאם טו לאם מתח ביקורת מרומזת על פרקטיקות הכפייה האמריקאיות בזירה הבינלאומית, ובמיוחד על המלחמה הכפויה על איראן, וקבע כי הסדר העולמי זקוק לדיאלוג וריסון יותר מכל דבר אחר, לא לאיומים וכפייה.

בדבריו על הצורך לשמור על שלום ויציבות באזור אסיה-פסיפיק, הוא הדגיש: "מה שהאזור מחפש אינו רק נוכחות או היעדרות של מעצמה כלשהי, אלא מחויבות אחראית."

עמדות אלו, שהוצגו על ידי אחת הדמויות הבולטות שנכחו בפגישה, משקפות בבירור את הירידה במעמדה העולמי של אמריקה ואת הירידה באמון המדינות במעצמה מערבית זו; מגמה הנחשבת למדד לשינויים מהותיים במבנה המערכת הבינלאומית.

שתי פגישות, שתי גישות שונות: האם שיווק ביטחון או בנייתו?

פגישת סינגפור התמקדה בנושאים ביטחוניים וצבאיים, בעוד שהפגישה ה-14 של בכירים בביטחון נערכה במוסקבה לפני כן, עם נציגים מכ-120 מדינות, כולל הרפובליקה האסלאמית של איראן.

למרות ששתי הפגישות היו מכוונות ביטחון, ישנם הבדלים מהותיים ביניהן מבחינת התוכן והגישה. בפגישת סינגפור, ארצות הברית ביקשה לעודד מדינות להגדיל את ההוצאות הצבאיות ורכישות הנשק, תוך הצדקת מיליטריזם, הסתה למלחמות ושיווק ביטחון. לעומת זאת, פגישת מוסקבה הדגישה התקרבות, דה-אסקלציה, שיתוף פעולה הדדי והשגת שלום בר-קיימא באמצעות פעולה קולקטיבית והתמודדות עם איומים.

הבדל ברור זה בגישה, במיוחד לאור דבריו של היגס, חשף שוב את אופייה הגורם למשברים של מדיניות ארה"ב והדגים שוושינגטון אינה הפתרון למשברים עולמיים, אלא חלק משורשם. מצב זה הופך עימות מתואם עם ארצות הברית ובעלת בריתה, הישות הציונית, לחיוני להשגת שלום וביטחון בר-קיימא בעולם.

במקביל, הרפובליקה האסלאמית של איראן, בהסתמכות על יכולותיה בשטח, תמיכתה העממית, יכולותיה הדיפלומטיות וניהולה החכם המתמשך של מצר הורמוז, מילאה תפקיד מכריע בעיצוב תהליך זה.