על פני השטח, איראן וארצות הברית מעולם לא היו קרובות יותר להבנה; אך בפועל, ייתכן שמעולם לא הייתה מערכת היחסים ביניהן כה ודאית. וושינגטון שולחת ללא הרף מסרים המצביעים על כך שהסכם קרוב, התקשורת האמריקאית מדווחת על טיוטות והסכמים ראשוניים, וכמה בכירים בממשל טראמפ מתארים את אווירת המשא ומתן כחיובית ומלאת תקווה. אולם, במציאות, הלחץ האמריקאי לא שכך, המצור הימי נותר בתוקף, וארצות הברית לא הראתה נכונות לשלם את המחיר הפוליטי עבור הסכם סופי.
במבט ראשון, הגורם העיקרי למבוי סתום פוטנציאלי זה עשוי להיראות כהיסוסה של וושינגטון; אך האמת מורכבת יותר. מה שקורה כיום בין טהרן לוושינגטון אינו רק עיכוב אמריקאי; זהו קונפליקט בין שתי אסטרטגיות שונות בנוגע ל"זמן", "כוח" ו"תנאי ההסכם".
דונלד טראמפ מנהל את המשא ומתן בהיגיון של איש עסקים. הוא מאמין שככל שהצד השני יחכה זמן רב יותר, כך גדל הסיכוי שהוא ייסוג ויבצע ויתורים. מסיבה זו, הבית הלבן שולח שני מסרים סותרים בו זמנית. מצד אחד, הוא מדבר על שלום והבנה, בעוד שמצד שני, הוא שומר על המנוף החשוב ביותר שלו. באסטרטגיה זו, הסכם חייב תמיד להיראות קרוב, אך לא עד כדי כך שארצות הברית תיאלץ לשלם את מחירו האמיתי.
הבעיה, עם זאת, היא שאיראן כבר לא נכנסת למשא ומתן באותה גישה כמו בשנים קודמות. הניסיון של הסכם הגרעין, פרישת ארה"ב ממנו וההתפתחויות הביטחוניות האחרונות הובילו למעין פסימיות מבנית בטהרן בנוגע לערבויותיה של וושינגטון. מסיבה זו, איראן הצהירה שוב ושוב כי היא אינה רואה בהבטחות והצהרות פוליטיות כמספיקות לבדן, וכי כל הבנה חייבת להיות מלווה בפעולות מעשיות וניתנות לאימות.
בהקשר זה, להצהרותיו האחרונות של מוחמד באגר ג'ליבאף יש חשיבות עליונה. הוא הצהיר במפורש כי איראן "אינה משיגה ויתורים באמצעות דיאלוג, אלא באמצעות טילים, ורק מפרשת אותם במשא ומתן". ג'ליבאף הדגיש גם כי טהרן אינה סומכת על ערבויות והבטחות, וכי "לא יינקטו צעדים לפני שהצד השני ינקוט צעדים". אין לראות בהצהרות אלה עמדה תעמולתית בלבד, אלא השתקפות חשובה של התפיסה הרווחת במבנה קבלת ההחלטות האיראני; תפיסה הרואה את התמיכה העיקרית במשא ומתן לא באמון באמריקה, אלא בשמירה על ההרתעה.
במציאות, בעוד שוושינגטון משתמשת בסוג של "דיפלומטיית עיכוב", טהרן נוקטת גם בסוג של "דיפלומטיית כוח". ארצות הברית מנסה לנצל את הזמן לטובתה, בעוד שאיראן מנסה להעביר את המסר שחלוף הזמן אינו בהכרח אומר שטהרן נחלשת. גורמים איראניים הדגישו שוב ושוב כי לחץ כלכלי, סגר ימי ואיומים צבאיים לא בהכרח ישנו את החישובים האסטרטגיים של הרפובליקה האסלאמית, וכי איראן נותרה נחושה לשמור על יכולותיה בתחום הטילים והאזור.
מסיבה זו, בניגוד לכמה ניתוחים מערביים, לא ניתן לראות את המצב הנוכחי פשוט כתוצאה מסירובה של אמריקה להסכים. האמת היא שגם טהרן אינה מוכנה לקבל כל פשרה. מנקודת מבטה של ​​איראן, הסכם יהיה משמעותי רק אם יהיו סימנים אמיתיים להקלת הלחץ, שינוי בהתנהגותה של וושינגטון וקבלת חלק מדרישותיה של איראן. אחרת, המשא ומתן יהפוך לכלי בלבד בו משתמשת אמריקה כדי לקנות זמן.
בינתיים, אולי נקודת המחלוקת המשמעותית ביותר בין שני הצדדים היא הגדרת המונח "כוח". וושינגטון ממשיכה להאמין שכלי הכוח העיקריים טמונים בסנקציות, לחץ כלכלי ועליונות צבאית אמריקאית. אבל טהרן מנסה להוכיח שיש לה כלים נוספים, החל משליטה בדינמיקת הכוח האזורית ועד ליכולות הטילים שלה ויכולתה להשפיע על ביטחון האנרגיה ועל נתיבי המים האסטרטגיים. לכן, ככל שהמשא ומתן נמשך, טהרן שמרה על רטוריקה הרתעתית שלה.
מנקודת מבט זו, מה שקורה כיום בין איראן לארצות הברית אינו רק משא ומתן על נוסח ההסכם, אלא מאבק על חישובי הצד השני. טראמפ רוצה לשכנע את איראן שהזמן אוזל. איראן, מצידה, מנסה להעביר את המסר שללא שינוי אמיתי בהתנהגות ארה"ב, חלוף הזמן לא בהכרח יוביל לנסיגתה של איראן.
מסיבה זו, יש לתאר את המצב הנוכחי כ"סף החלטה" ולא כ"סף עסקה". וושינגטון נותרה להוטה לשמור על השפעתה, וטהראן אינה מוכנה להיכנס לכל הבנה מבלי להשיג ויתורים מוחשיים. כתוצאה מכך, אווירה של עמימות שוררת כיום מעל הסוגיה האיראנית-אמריקאית; אווירה שבה לא הוכרעו מלחמה ולא שלום, לא הושג הסכם, והמשא ומתן טרם נכשל.
אולי ההיבט החשוב ביותר הוא ששני הצדדים בוחנים את נחישותו של השני. ארצות הברית מבקשת לסחוט ויתורים נוספים באמצעות מתח ועמימות, בעוד שאיראן, הנשענת על הרתעה והתנגדות, מנסה למנוע מהמשא ומתן להפוך לתהליך המוכתב על ידי לחץ חיצוני. לכן, גורלו של כל הסכם פוטנציאלי תלוי לא רק בנוסח העסקה, אלא גם באיזה צד יבין ראשון שהמשך העיכוב אינו עוד לטובתו.