בעוד ההתייעצויות בין טהרן לוושינגטון, שמטרתן להגיע למזכר הבנות שיגדיר את המסגרת למשא ומתן, נכנסות לשלב חדש, ניתן לראות את ביקורה של המשלחת האיראנית, בראשות מוחמד באגר ג'ליבאף, בדוחא היום כחלק מהבעיה הדיפלומטית שהתעוררה בשבועות האחרונים, בתיווך פקיסטן, כדי לסיים את המלחמה הכפויה, תהליך שעדיין נמשך. על פי דיווחים שפורסמו, שיחות דוחא לא יוגבלו לסוגיות דו-צדדיות אלא יכללו גם נושאים אחרים כגון מיצרי הורמוז, מנגנונים להרגעת הסלמה ושחרור של כמה נכסים איראניים מוקפאים. עיתוי המהלכים הדיפלומטיים הללו, המקביל להמשך הפסקת האש במלחמת 40 הימים, מצביע על כך שהאזור נכנס לשלב חדש; שלב שבו לא רק כללי ההרתעה מוגדרים מחדש, אלא גם דפוס האינטראקציות הביטחוניות והפוליטיות.
מלחמת 40 הימים, ללא קשר לנרטיבים שהופצו לגבי תוצאותיה, חשפה אמת מכרעת: כישלון ההשערה שאיראן עלולה להיאלץ להיכנע בכוח צבאי, למרות השימוש בכוח צבאי מרבי על ידי ארצות הברית וישראל. שמירה על יכולתה של איראן להגיב במהלך המלחמה ולקיים את פעולותיה שלחה מסר ברור לגורמים אזוריים ובינלאומיים שכל ערעור יציבות נגד טהרן לא בהכרח יביא לתוצאות מוגבלות או ניתנות לשליטה. דבר זה הוביל לכך שהמאמצים להגיע למסגרת משא ומתן נתפסו לא רק כדיאלוג להפחתת המתיחות, אלא כחלק ממאמץ ליצור מאזן כוחות חדש באזור - איזון שבו העלויות והתועלות של עימות צבאי משתנים עבור כל הצדדים.

במשך יותר משלושה עשורים, איראן הדגישה את הצורך בביטחון קולקטיבי במפרץ הפרסי המבוסס על יכולות האזור עצמו. עם זאת, מערכת הביטחון האזורית התבססה למעשה על מודל שונה; מודל שבו איומים, סנקציות ולחץ הופנו בעיקר כלפי איראן, בעוד שכמה ממשלות אזוריות נהנו מיציבות כלכלית ומרמה מסוימת של ביטחון על ידי הסתמכות על בסיסים צבאיים זרים וקשרים ביטחוניים עם מעצמות חיצוניות. מצב זה הוביל לחוסר איזון ביטחוני, כאשר טהרן נושאת בנטל עלויות המשבר, בעוד שיתרונות היציבות פוזרו על פני כל האזור. המלחמה האחרונה ערערה קשות על הנחה זו.
בין התרחישים האפשריים, אם שלב ההבנה הראשוני יעקוף ויחל משא ומתן, נמצאת הופעתו של מצב של "לא מלחמה ולא שלום" - מצב של ביטחון מושעה, שהוא אולי התוצאה הגרועה ביותר האפשרית הן עבור איראן והן עבור האזור. במצב כזה, לא תהיה סיכוי ברור להסכם סופי, וגם לא כל אפשרות לחזור ליציבות בת קיימא. אי ודאות תחדור להשקעות כלכליות, פרויקטים אזוריים, שוק האנרגיה ואפילו נתיבי סחר. בניגוד לאמונה הרווחת, ניסיון השנים האחרונות הראה כי כלכלות אזור המפרץ הערבי אינן חסינות מפני חוסר ביטחון מוגבל וזמני, וכי כל טעות בחישוב הביטחון יכולה לחרוג מגבולות לאומיים.
בצומת זה, השינוי האסטרטגי המשמעותי ביותר מאז המלחמה האחרונה מתברר. בעוד שחוסר ביטחון ולחץ נתפסו בעשורים האחרונים בעיקר כסוגיה איראנית, ושחקנים אזוריים רבים האמינו כי יוכלו להמשיך וליהנות מיציבות כלכלית וביטחונית תוך שמירה על לחץ על טהרן, איראן הגדירה מחדש את המשוואה הזו. כעת ברור כי הביטחון באזור חייב להיות אחריות קולקטיבית; אחרת, גם חוסר היציבות יהפוך לסוגיה קולקטיבית. אין זה אומר בהכרח שאיראן מבקשת להפיץ מתח; להיפך, המטרה עשויה להיות לשנות את חישובי הביטחון של השחקנים האזוריים על ידי הגדלת עלות חוסר היציבות. במילים אחרות, איראן מנסה לבסס את ההבנה שכל הנהנים מהביטחון באזור חייבים לתרום ולהשתתף בבניית ביטחון בר-קיימא. יציבות בת קיימא באזור ניתנת להשגה רק על ידי התחשבות באינטרסים הביטחוניים של כל הצדדים, כולל טהרן.
מנקודת מבט זו, ביקורה של המשלחת האיראנית בדוחא, במקביל למאמצים לגבש מסגרת משא ומתן, אינו רק צעד דיפלומטי שגרתי, אלא חלק מתהליך לכינון סדר ביטחוני חדש במפרץ הערבי. הצלחתו או כישלונו של סדר זה תלויים במידה רבה בשאלה האם גורמים אזוריים ורב-לאומיים ילמדו את לקחי מלחמת 40 הימים או ימשיכו להיאחז בחישוביהם הקודמים. התברר כי איראן הוכיחה את יכולתה ליישם אסטרטגיה זו, כמו גם את הרצון הפוליטי והביטחוני לחזק אותה.