בתוך המשא ומתן הרגיש והמורכב בין איראן לארצות הברית, הציוץ האחרון של דונלד טראמפ על הצורך של מדינות האזור - אפילו איראן! - להצטרף להסכמי אברהם הוא אינדיקציה משמעותית וברורה למאמצי וושינגטון לשנות את אופיו של כל הסכם פוטנציאלי עם טהרן. בדבריו אלה, טראמפ למעשה מעביר את הסוגיה האיראנית לחלק מפרויקט לשרטוט מחדש של המפה הגיאופוליטית של המזרח התיכון; פרויקט שמטרתו בסופו של דבר לבסס את הסדר הביטחוני שארצות הברית וישראל מבקשות באזור.
חשיבותו של ציוץ זה טמונה לא רק בתוכנו אלא גם בתזמון שלו. עם סימנים ברורים של התקדמות לקראת הגעה להבנה וירידה במתחים האזוריים, טראמפ מדבר לפתע על מחויבות האזור להסכמי אברהם, במטרה להגדיל את "המחיר הפוליטי של ההסכם". דווקא כאן מתבררת כוונתו האמיתית: להעלות את הרף לדרישות האמריקאיות בתקופה שבה הסבירות להגיע להסכם גדלה.
הסכמי אברהם לא היו רק הסכם דיפלומטי בין מספר מדינות ערביות לישראל. למעשה, זו הייתה אבן הפינה של הפרויקט שתכנן ממשל טראמפ במהלך כהונתו הראשונה לעיצוב "המזרח התיכון החדש" - מערכת שבה ישראל תהפוך לשחקן קבוע ורשמי במבנה הביטחוני והכלכלי של העולם הערבי, ושבה האיום האזורי העיקרי יעבור מהסוגיה הפלסטינית לאיראן. כעת, טראמפ מנסה להחיות את אותו פרויקט בקנה מידה גדול יותר, אך הפעם עם הבדל מהותי: הוא רוצה להגדיר את איראן בצורה כלשהי בתוך מערכת זו.
כמובן, טראמפ מודע היטב לכך שהרפובליקה האסלאמית של איראן לא תצטרף להסכמי אברהם, ואף לא תיכנס לתהליך נורמליזציה עם ישראל. דבר כזה אינו עולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה של הרפובליקה האסלאמית, עם האקלים הפוליטי הפנימי באיראן ועם המציאות בשטח באזור. לכן, ייתכן שהנושא העיקרי אינו הצטרפותה של איראן עצמה, אלא ניצול דרישה נוקשה זו למטרות אחרות.
יש להבין את מטרתו העיקרית של טראמפ בתחום המשא ומתן הדיפלומטי. כמו ברבים ממשא ומתן הכלכלי והמסחרי שלו, טראמפ מבקש ליצור סביבת משא ומתן חיובית על ידי הצגת דרישות שאפתניות, ולפעמים לא מציאותיות. במציאות, הוא מנסה להעלות ציפיות כך שגם אם בסופו של דבר יקבל פחות נקודות, זה עדיין ייראה כהישג משמעותי. כשמדובר במדינות אזוריות שהצטרפו להסכמי אברהם, כל הסכם עם איראן, כל הקלה במתיחות עם מדינות ערב, או אפילו כל מנגנון ביטחון משותף במפרץ הפרסי יכולים להיחשב להצלחה עבור ארצות הברית. המטרה השנייה של טראמפ היא לנהל את הלחץ מצד ישראל וקיצונים בוושינגטון. כל הסכם עם איראן, במיוחד כזה הכולל הקלות בסנקציות, ייתקל בהתנגדות עזה מצד חלק מהרפובליקנים, קבוצות לובי פרו-ישראליות ופלגים ניאו-שמרניים. על ידי קישור הסכם הגרעין האיראני להסכמי אברהם, טראמפ מנסה למעשה להרגיע את הקבוצות הללו שכל הסכם פוטנציאלי לא רק שאינו מהווה איום על ישראל, אלא גם יכול לתרום לייצוב מעמדה הגיאופוליטי. במילים אחרות, טראמפ מנסה להציג את הסכם הגרעין האיראני לא כ"ויתורים לטהרן", אלא כחלק מפרויקט ביטחון רחב יותר של ארה"ב וישראל באזור. המטרה השלישית היא לבסס את ההגמוניה האמריקאית על הסדר האזורי. האמת היא שהמזרח התיכון נכנס לשלב של יישור מחדש בשנים האחרונות. ההתקרבות בין איראן לערב הסעודית, בתיווך סין, תפקידה הגובר של רוסיה בדינמיקה האזורית, מלחמת עזה ומשבר הלגיטימציה סביב המדיניות הישראלית, כולם סימנים לדעיכת המונופול המסורתי של אמריקה על ניהול האזור. טראמפ רוצה להדגים שוושינגטון עדיין מסוגלת להיות "אדריכלית העסקה הגדולה" - הסכם המשתרע מעבר לאיראן ולארצות הברית וכולל מגוון שחקנים אזוריים.

מנקודת מבט זו, יש לראות את הצהרותיו כניסיון לנצל פוליטית את "שלום אזורי". טראמפ מודע היטב לכך שאם יצליח לאגד את הסוגיה האיראנית, יחסי ישראל-ערב והביטחון האזורי לחבילה אחת, הוא יציג את עצמו כנשיא שניהל בהצלחה את המשבר המורכב ביותר במזרח התיכון. עבורו, זה יהיה הישג היסטורי ויתרון אלקטורלי ואישי משמעותי.
עם זאת, אסטרטגיה זו עצמה עלולה להפוך למכשול הגדול ביותר להשגת הסכם. הניסיון של המשא ומתן האיראני-אמריקאי הראה שככל שהיקף המשא ומתן יתרחב מעבר לסוגיות טכניות ומוגבלות ויעמיק בנושאים רחבים יותר של זהות, אידיאולוגיה וגיאופוליטיקה, כך גדל הסיכוי לכישלון. אם הסכם פוטנציאלי מוגבל לסוגיות גרעיניות, סנקציות ושיקולים ביטחוניים מסוימים, קיימת אפשרות להתקדמות. אך אם ארצות הברית מתכוונת להפוך אותו לפרויקט להגדרה מחדש של זהותה הפוליטית והאזורית של איראן, הדרך להסכם תהפוך לקשה ביותר.
יש לראות את הציוץ של טראמפ כחלק מאסטרטגיה של לחץ, משא ומתן ועיצוב הסדר האזורי, ולא כעדות לתוכנית פעולה מיידית. הוא רוצה לנצל את הזדמנות המשא ומתן עם איראן כדי לבנות מחדש פרויקט שהחל בכהונתו הראשונה: יצירת מזרח תיכון שבו ישראל אינה שחקנית שנויה במחלוקת, אלא אבן יסוד רשמית בסדר הביטחון האזורי. אך השאלה המכרעת היא האם האזור, ובמיוחד איראן, מוכנים לשלם את המחיר הכבד הזה; כאן בדיוק מתחילה המורכבות האמיתית של המשא ומתן העתידי. הניסיון ההיסטורי מראה שאיראן, בזירת הדיפלומטיה והמשא ומתן, מתנגדת להגזמה אמריקאית בדיוק קפדני ובנחישות בלתי מעורערת. החלום להגיע להסכם שלום מקיף עם ישראל ואיראן הוא חלום רחוק. גם טראמפ מודע לכך, אך בהעלאת נושא זה בעיצומו של המשא ומתן, הוא מנסה להצדיק את כישלונותיו האסטרטגיים במהלך מלחמת 40 הימים ולהבטיח הישגים לארצות הברית ולישראל.