משמעותי יותר מביקורו של נשיא רוסיה בסין עצמה היא ההצהרה המשותפת שנחתמה על ידי ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג בסיומה. הצהרה זו, החורגת מעבר להצהרה גרידא על עמדות דיפלומטיות דו-צדדיות, היא למעשה "מניפסט פוליטי למזרח" נגד הסדר העולמי שלאחר המלחמה הקרה, המתמקד בארה"ב. לשון ההצהרה, ובמיוחד הדגש החוזר ונשנה על התנגדות להגמוניה, חד-צדדיות, מלחמות שליחים, סנקציות, תפיסות נכסים והפרות זכויות אדם, מדגימה כי מוסקבה ובייג'ינג אינן עוד רק מבקרות את התנהגותה של וושינגטון, אלא פועלות כעת לניסוח נרטיב חלופי לסדר עולמי - נרטיב המבקש לערער על הלגיטימיות המוסרית והפוליטית של המערכת המערבית.

שחר של עולם רב-קוטבי
מה שמתעצב כיום בין רוסיה לסין אינו רק ברית זמנית הנובעת מלחץ אמריקאי. אלא, מערכת יחסים זו הופכת בהדרגה לגוש גיאופוליטי, כלכלי ואפילו ציוויליזציוני; גוש המאמין שעידן ההגמוניה החד-קוטבית האמריקאית הסתיים ושהעולם נכנס לשלב של "רב-קוטביות". באופן מכריע, חזון זה, לראשונה, אינו מוגבל עוד להצהרות תיאורטיות בניתוחים אקדמיים או נאומים בודדים של פקידים, אלא מעוגן במסמכים רשמיים משותפים בין שתי המעצמות העולמיות לחברים הקבועים במועצת הביטחון של האו"ם.
הביטוי הרהוט בהצהרה, המדבר על כישלון ניסיונותיהן של כמה מדינות "לנהל באופן חד-צדדי את ענייני העולם ברוח התקופה הקולוניאלית", נחשב לאחת ההתקפות הפוליטיות הבולטות ביותר שהשיגו סין ורוסיה נגד מבנה הכוח המערבי בשנים האחרונות. מוסקבה ובייג'ינג מצביעות בבירור על כך שמה שהמערב מכנה "סדר מבוסס כללים" אינו, לדעתן, אלא רפרודוקציה מודרנית של הקולוניאליזם. קולוניזציה אינה מושגת באמצעות כיבוש צבאי מסורתי, אלא באמצעות סנקציות, שליטה פיננסית, לוחמת מידע, הפרות זכויות אדם, מלחמות שליחים והנדסה פוליטית.
בהקשר זה, ההגנה המשותפת של רוסיה וסין על איראן אינה רק הגנה על בעלת ברית אזורית. כאשר שתי המדינות מתארות את ההתקפה הצבאית של ארה"ב וישראל על איראן כהפרה של החוק הבינלאומי, הן למעשה מגנות על עיקרון רחב יותר: עקרון ההתנגדות ל"זכות ההתערבות" של ארה"ב. עבור סין ורוסיה, הסוגיה האיראנית אינה רק משבר אזורי, אלא חלק ממאבק רחב יותר על עתיד הסדר העולמי. הן מודאגות שאם עקרון ההתערבות הצבאית ללא אישור והפעלת לחץ מקסימלי יתבסס, מודל זה ישמש נגדן מאוחר יותר, בין אם במקרה של טייוואן, אוקראינה, ים סין הדרומי או מרכז אסיה.
מצד שני, הצהרה זו מדגימה כי המזרח עובר משלב "ריאקטיבי" לשלב "פרואקטיבי". בשנים קודמות, רוסיה וסין היו במידה רבה במגננה, והגיבו לפעולות המערב. אבל עכשיו הם יוצרים שפה חדשה, מושגים חדשים, ואפילו ארכיטקטורה חדשה ליחסים בינלאומיים. הדגש על "שוויון הציוויליזציות", דחיית "עליונותן של מערכות ערכים", ההתנגדות ל"כפיית מודל פיתוח", ודחיית "חלוקת האומות לעליונות ונחותות" - כל האלמנטים הללו מהווים מסגרת אינטלקטואלית חדשה המאתגרת ישירות את השקפת העולם הליברלית המערבית.
כמובן, אין בכך כדי לרמוז על היווצרות ברית אידיאולוגית מגובשת כמו זו של עידן המלחמה הקרה. סין ורוסיה מכירות בכך שמדינות רבות בדרום הגלובלי מהססות להיכנס לסדר עולמי דו-קוטבי חדש. מסיבה זו, הספרות שלהן מתמקדת במושגים כמו ריבונות לאומית, עצמאות, הזכות לבחור את נתיב הפיתוח של האדם והתנגדות לאוטוריטריזם, במקום להסתמך על "ברית אנטי-מערבית". זוהי נקודה שמדינות רבות באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית עשויות למצוא כלפיה אהדה - מדינות שחשות לא שוויוניות או מאוימות על ידי המערכת הפיננסית המערבית, הסנקציות ומנגנון הביטחון.
אכן, העולם נכנס אט אט לעידן שניתן לכנותו "הגמוניה פוסט-אמריקאית" - עידן שבו הכוח האמריקאי נותר עצום, אך הוא אינו פועל עוד בבידוד מיריבים וללא עלויות. הצהרת בייג'ינג מדגימה כי המזרח אינו מעוניין עוד להיות מוגדר רק כשחקן שולי בסדר העולמי, אלא מבקש לעצב מחדש את כלליו.
לכן, משמעותה של הצהרה זו טמונה לא רק בניסוחה, אלא גם בעיתוי ובמיקומה. פרסום מסמך כזה על רקע התוקפנות האמריקאית והישראלית נגד איראן, המלחמה באוקראינה, משבר טייוואן והקרע הגובר בין וושינגטון לבייג'ינג, מצביע על כך שתחרות בין מעצמות גדולות נכנסה לשלב פתוח ומובנה יותר. ייתכן שהעולם עד ללידה שקטה אך רצינית של גוש הרואה את עצמו לא רק כמעצמה פוליטית וכלכלית, אלא גם כחלופה לסדר המערבי; גוש המשתרע ממוסקבה לבייג'ינג ומבקש לכלול חלק משמעותי מהעולם הלא-מערבי.
מעבר להצהרה הדיפלומטית
מהות ההצהרה המשותפת של ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג אינה רק ביקורת על ארצות הברית, אלא מעבר ברור משלב של ביקורת לשלב של "ברית". העולם נכנס לעידן שבו המזרח כבר אינו מסתפק בהיותו חלק מהמערכת שעוצבה על ידי המערב, אלא מבקש להפוך לאחד האדריכלים המובילים של הסדר העולמי החדש. יש לראות הצהרה זו כעדות ברורה להיווצרות הדרגתית של גוש פוליטי-ביטחוני רב עוצמה במזרח, גוש שכעת מאתגר את הלגיטימיות של החד-קוטביות האמריקאית בקול רם יותר ובביטחון עצמי רב יותר.
שפת הצהרה זו אינה שפת המחאה הדיפלומטית המסורתית. כאשר רוסיה וסין מדברות על "קולוניאליזם", "הגמוניה", "חוק הג'ונגל", "כפיית מודל פיתוח", "מלחמות שליחים" ו"הפרות זכויות אדם", הן למעשה מכוונות ליסודות האינטלקטואליים והמוסריים של המערכת המערבית. זהו אולי אחד הטקסטים המפורשים ביותר שפורסמו על ידי שתי מעצמות עולם גדולות בשנים האחרונות נגד הפילוסופיה הפוליטית השולטת בסדר העולמי הממוקד בארה"ב.
משמעותה של עמדה זו טמונה בעובדה שהיא אינה מוגבלת עוד לרוסיה, המעורבת במלחמה באוקראינה. גם סין נכנסה לעימות זה בגלוי יותר מאי פעם. במשך שנים, בייג'ינג ביקשה לשמור על תדמית של מעצמה כלכלית זהירה ומדודה, אך ההתפתחויות בשנים האחרונות - החל ממלחמת הסחר ומשבר טייוואן ועד לאמברגו הטכנולוגיה האמריקאי והכיתור הגיאופוליטי במזרח אסיה - הובילו את המנהיגים הסינים למסקנה שהסכסוך עם וושינגטון אינו רק יריבות כלכלית, אלא מאבק על עתיד הסדר העולמי.
מנקודת מבט זו, התמיכה המשותפת של סין ורוסיה באיראן נושאת השלכות החורגות הרבה מעבר להקשר האזורי. כאשר שתי המדינות רואות בתקיפה הצבאית האמריקאית-ישראלית על איראן הפרה של המשפט הבינלאומי, הן למעשה מגנות על עיקרון יסוד: התנגדות להפיכת הכוח הצבאי של ארה"ב לכלי לקביעת לגיטימציה פוליטית בעולם. עבור מוסקבה ובייג'ינג, אם עקרון "ההתערבות ללא עלות" יתבסס, אותו מודל עלול לשמש נגדן מחר.
אכן, ניתן לראות את הצהרתה של בייג'ינג כהצהרה על קיומו הפוליטי של "העולם הלא-מערבי". רוסיה וסין מודעות היטב לכך שמדינות רבות באסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית, אף שאינן בהכרח עוינות את המערב, חשות נחיתות בסדר העולמי הנוכחי, שבו סנקציות, שליטה פיננסית, לחץ פוליטי ואפילו התערבות צבאית מרוכזים בידי כמה מעצמות מערביות. מסיבה זו, מוסקבה ובייג'ינג מבקשות להציג את עצמן לא רק כיריבות של ארצות הברית, אלא כמגינות על "רב-קוטביות" ו"זכותן של מדינות לבחור את דרכן".
סכנת חוק הג'ונגל
הדגש של ההצהרה על שוויון בין ציוויליזציות הוא קריטי. סעיף זה מייצג תגובה ישירה לפרספקטיבה הציוויליזציונית המערבית, הרואה לעתים קרובות במודל הפוליטי, התרבותי והערכי שלה כסטנדרט עולמי. סין ורוסיה מבקשות כעת לקדם אלטרנטיבה: שהעולם יכול להיות רב-קוטבי ורב-תרבותי, ושאף מעצמה אינה זכאית לכפות את ערכיה על אחרים. נקודה זו מעלה את התחרות הגיאופוליטית לרמה עמוקה יותר - יריבות ציוויליזציונית ופילוסופית.
כמובן, גוש מזרחי זה טרם הפך לברית מגובשת לחלוטין כמו אלו של המלחמה הקרה הקלאסית. ישנם הבדלים כלכליים, היסטוריים ואפילו תחרותיים מהותיים בין סין לרוסיה. אבל מה שמאחד אותן הוא תחושה משותפת של איום ההגמוניה האמריקאית. למעשה, וושינגטון האיצה, שלא במתכוון, את ההתקרבות בין שתי המעצמות באמצעות מדיניות הלחץ המרבי, סנקציות, הרחבת נאט"ו ובלימה בו-זמנית של סין ורוסיה.
אולי ההיבט החשוב ביותר של ההצהרה הוא אזהרתה מפני חזרה ל"חוק הג'ונגל". מנקודת מבטן של בייג'ינג ומוסקבה, הצהרה זו מדגימה כי העולם נכנס לשלב מסוכן שבו כללי המשפט הבינלאומי נשחקים בהדרגה לטובת מאזן כוחות אכזרי. במילים אחרות, הן מאמינות שהמערכת האמריקאית לא רק נכשלה בהבטחת שלום עולמי, אלא גם הפכה בעצמה למקור לחוסר יציבות ומלחמה.
העולם עשוי להיות על סף טרנספורמציה היסטורית משמעותית; מעבר שקט אך מתוח מהמערכת החד-קוטבית שבאה בעקבות קריסת ברית המועצות לסדר רב-קוטבי תחרותי יותר. ההצהרה המשותפת שפרסמה בייג'ינג אינה רק טקסט פוליטי; זהו מסמך המכריז על דחיית תפקידו של המזרח כשחקן מדרג שני. ברית המשתרעת ממוסקבה לבייג'ינג מתהווה, המבקשת לעצב מחדש את כללי המשחק העולמי; ברית שאמנם טרם השתלבה במלואה, אך הרימה בגלוי את דגל ההתנגדות לחד-צדדיות של וושינגטון.