מינויו של מוחמד באגר ג'ליבאף ל"נציג מיוחד של הרפובליקה האסלאמית של איראן בסין" הוא אחד האירועים וההחלטות הפוליטיות המשמעותיות ביותר של התקופה האחרונה. מינוי זה הוא ללא ספק יותר ממחווה דיפלומטית בלבד; הוא נושא השלכות אסטרטגיות ברורות.
בפרקטיקה של מדיניות חוץ, כאשר מדינה מפקידה מערכת יחסים רגישה וארוכת שנים בידי מישהו המחזיק בתפקיד יושב ראש הפרלמנט וחבר בגוף קבלת ההחלטות הגבוה ביותר, הדבר מחזק למעשה את "המשקל הפוליטי והאסטרטגי" של מערכת יחסים זו. זה קורה בדרך כלל כאשר מדינה מכירה בכך שהמערכת היחסית המדוברת אינה עוד כלכלית או טקטית בלבד, אלא הפכת לחלק בלתי נפרד מביטחונה הלאומי והסדר הגיאופוליטי העתידי שלה. איראן מוצאת את עצמה כעת בדיוק בצומת זה.
בשנים קודמות, מערכת היחסים בין טהרן לבייג'ינג הוגדרה בעיקר על ידי סחר, אנרגיה ועקיפת סנקציות. עם זאת, כעת נראה כי הרפובליקה האסלאמית של איראן מעבירה מערכת יחסים זו מרמת "שיתוף פעולה אינסטרומנטלי" לזו של "שותפות אסטרטגית רב-שכבתית". מינויו של ג'ליבאף לתפקיד זה מעיד על שינוי זה. ג'ליבאף אינו רק מנהל; הוא נחשב כיום לחלק בלתי נפרד ממנגנון קבלת ההחלטות של איראן. נוכחותו בתפקיד זה מסמלת שסין אינה עוד עניין בלעדי של משרד החוץ או הממשלה, אלא הפכה לסוגיה ריבונית הכוללת את כל המגזרים. יש לנתח מינוי זה בהקשר של מספר התפתחויות מרכזיות.
1) השינוי ההדרגתי במאזן הכוחות העולמי. איראן הגיעה להאמין שהעולם בעתיד יהיה פחות מערבי ויותר אסיאתי. צמיחה כלכלית, טכנולוגיה, אנרגיה, נתיבי מעבר ואפילו חלק ממשוואות הביטחון העולמיות עוברות לכיוון אסיה, כאשר סין נמצאת במרכז הכובד של השינוי ההיסטורי הזה. לכן, טהרן שואפת לבסס את מעמדה בסדר האסייתי המתהווה בצורה מהירה ועמוקה יותר.
2) הניסיון המר של עימות עם המערב. חלק ניכר מהמעמד השליט האיראני הגיע למסקנה שגם בתקופות של רגיעה עם המערב, מבנה חוסר האמון הבסיסי בין טהרן לוושינגטון יימשך. כתוצאה מכך, איראן שואפת לבסס יסודות יציבים יותר לכלכלתה ולמדיניות החוץ שלה - יסודות פחות פגיעים לבחירות בארה"ב או לתנודות ביחסים עם אירופה. בהקשר זה, סין היא האפשרות הריאלית ביותר; יש לה כוח כלכלי, צורכי אנרגיה, השפעה גיאופוליטית ורצון להתחרות בארצות הברית בטווח הארוך.

שלישית, סוגיית "המשקל הדיפלומטי". בדיפלומטיה, לא רק מהות היחסים חשובה; גם לרמת הפקידים המעורבים יש משקל משמעותי. כאשר סוגיית סין עוברת מרמת המומחים והממשלה הטהורה לרמות הגבוהות ביותר של המשטר, טהרן שולחת מספר מסרים בו זמנית: היא אומרת לבייג'ינג שהיחסים הם בראש סדר העדיפויות; היא אומרת למערב שיש לאיראן חלופות; והיא אומרת לקהל המקומי שלה שהציר המזרחי כבר אינו רק סיסמה לטווח קצר, אלא אסטרטגיה.
מנקודת מבטה הסינית, התפתחות זו משמעותית ביותר. בייג'ינג נוהגת בדרך כלל בזהירות ובדיסקרטיות, ומבססת את מדיניות החוץ שלה על חישובי עלות-תועלת. הסינים אינם נכנסים לבריתות רגשיות ונמנעים מעימות ישיר; אך אם הם תופסים מדינה כחשובה בעתיד אסיה, ובאנרגיה ובנתיבי מעבר, הם ישקיעו בה לטווח ארוך. איראן תופסת בדיוק את העמדה הזו מול סין: מדינה עם מיקום גיאואסטרטגי ייחודי, משאבי אנרגיה עצומים, גישה למפרץ הפרסי, קשרים למרכז אסיה וחוט מכריע בפרויקטים של מסדרונות מעבר.
עם זאת, התקרבות זו אינה מרמזת על ברית מלאה או על מערכת יחסים חלקה. סין תמיד תשאף לשמור על איזון בין איראן, מדינות ערב, ישראל ואפילו ארצות הברית. בניגוד לתפיסות מסוימות, בייג'ינג אינה מוכנה להיכנס לעימות יקר עם המערב למען אף מדינה. לפיכך, מערכת היחסים בין איראן לסין תהיה קרובה יותר ל"שותפות המבוססת על אינטרסים משותפים" מאשר לברית אידיאולוגית או ביטחונית מסורתית. עבור גורמים כמו סין, או אפילו רוסיה, יחסי חוץ הם בעיקר מנגנון לניהול אינטרסים, ולא ברית נאמנות פוליטית.
גורמים אלה עשויים להתייצב לצד איראן בנושא אחד, לשתוק בנושא אחר, ובמקביל לשתף פעולה עם יריביה של טהרן בנושא אחר, מבלי לראות בהתנהגות זו כסותרת או בגידה. לדעתם, זהו הסדר הטבעי של הפוליטיקה הבינלאומית.
אין ספק שבייג'ינג רואה באיראן מרכיב מכריע במשוואה של בלימת הלחץ האמריקאי, הבטחת ביטחון האנרגיה, אבטחת נתיבי המעבר ושמירה על יציבות אסיה. סין לא צפויה לקבל בברכה את הקריסה או חוסר היציבות החמור של איראן, שכן הדבר עלול לערער את כל אזור המפרץ הפרסי ואת הפרויקטים הכלכליים שלו. מסיבה זו, בשנים האחרונות, סין שמרה על ערוצים פתוחים לתמיכה בכלכלה האיראנית ושיתפה איתה פעולה בשקט אך ביעילות בתחומים מסוימים.
לאור כל זאת, מתבהרים המשמעות הכללית והכיוון של מינויו של קאליבאף: איראן נעה לעבר "השפעה אסטרטגית אסייתית" במדיניות החוץ שלה. אין פירוש הדבר ניתוק הקשרים עם המערב, אלא צמצום התלות בו והסטת מרכז הכובד של מדיניות החוץ שלה מזרחה. סין ממלאת תפקיד מרכזי, רוסיה תפקיד ביטחוני וגיאופוליטי, בעוד שמדינות כמו הודו, מרכז אסיה ואפילו חלק ממדינות המפרץ הפרסי הדרומיות הופכות לשותפות משלימות.
בינתיים, תפקידו של קאליבאף נותר קריטי. הוא אחד הפוליטיקאים הבודדים באיראן בעלי רקע צבאי וביטחוני, ניסיון ניהולי, קשרים מוסדיים נרחבים ועמדה מבוססת היטב בתוך מבנה הכוח הפורמלי. הפקדת תיק סין בידיו מסמלת את רצונה של טהרן להעביר את יחסיה עם בייג'ינג משלב ההסכמים וההצהרות הסמליות לשלב של "יישום בפועל" - מפרויקטים תשתיתיים ופיננסיים ועד לשיתוף פעולה טכנולוגי, שיתוף פעולה בתחבורה ואפילו תיאום אזורי. למעשה, איראן נעה לקראת הגדרת סין לא רק כשותפת סחר, אלא כאבן פינה באיזון האסטרטגי שלה בעולם פוסט-מערבי. השאלה המרכזית לעתיד אינה עוד האם סין תזכה לבולטות בפוליטיקה האיראנית, אלא באיזו מידה טהרן ובייג'ינג יהפכו לתלויות זו בזו, והאם איראן תוכל לשמור על איזונה האסטרטגי ועצמאותה בהקשר זה.