ביקורו של הנשיא טראמפ בסין ופגישתו עם שי ג'ינפינג לוו בהצהרות צדדיות רבות שחשפו את עמדותיהם, מטרותיהם והתנהגותם של שני הצדדים בנוגע להתפתחויות עולמיות, מעבר למפגשים דיפלומטיים מסורתיים. ביקור זה, יחד עם מאמצים לנהל את המתיחות, שיקף מגמה משמעותית בהתפתחות המערכת הבינלאומית: המעבר ההדרגתי של העולם מסדר אמריקאי חד-צדדי למבנה רב-צדדי. תהליך זה לא היה תוצר של התקרבות לוושינגטון, אלא תוצאה של שנים של התנגדות סינית לסדר האמריקאי שנכפה, שבסופו של דבר אילץ את וושינגטון לשנות את הטון וההתנהגות שלה כלפי בייג'ינג.
בהקשר זה, ובניגוד לטענותיו של טראמפ כי סין תומכת בדרישות האמריקאיות, ההכרזה על ביקורו של פוטין בבייג'ינג, יחד עם עמדות סיניות רשמיות בנוגע למצרי הורמוז, חוסר הלגיטימיות של התוקפנות נגד איראן ואישור מחדש של אופייה הפנימי של סוגיית טייוואן, כולם מדגימים כי בייג'ינג נותרת איתנה בקווים האדומים האסטרטגיים שלה.
כוחה של סין: אמירת "לא" לאמריקה
בפגישה עם שי ג'ינפינג, הצהיר טראמפ: "אתה מנהיג גדול. יש אנשים שלא אוהבים שאני אומר את זה, אבל אני אומר את זה בכל מקרה כי זה נכון!". דברים אלה, אותם השמיע שוב ושוב על סין ומנהיגה, אינם מצביעים על התכנסות של גישות בין שתי המדינות, אלא משקפים מציאות מכרעת: הצלחתה של סין ביישום האסטרטגיה שלה של אמירת "לא" לאמריקה.
בעוד שסין בנתה את מדיניות החוץ שלה על פיתוח יחסים כלכליים ויצירת קשרים עם מדינות אחרות, היא גם הדגישה את חיזוק יכולותיה הצבאיות והביטחוניות הפנימיות. גישה זו הובילה להפחתת התלות ובסופו של דבר, לעצמאותה הפוליטית והכלכלית של המדינה. יתר על כן, בייג'ינג הפגינה בעקביות עמדה איתנה נגד ארצות הברית בהגדרת הקווים האדומים שלה.
מה שהניע דמות כמו טראמפ לשבח את שי ג'ינפינג כיום אינו גישתה הכנועה של סין, אלא נחישותה להתמודד עם התערבות זרה והתמקדותה בבניית יכולות פנימיות. מדבקות בעיקרון "סין אחת" ועד לקידום מדיניות חוץ עצמאית, התעלמות מלחצים חיצוניים ובניית רשתות גלובליות מחוץ לתחום החד-קוטביות המערבית.
השפעתה הגוברת של סין בעולם, אפילו בקרב בעלות בריתה המסורתיות של אמריקה, מדגישה מציאות זו. מנהיגים אירופאים כיום, למרות הרטוריקה שלהם של סנקציות ועימות, רואים ביחסים עם בייג'ינג הכרח מוחלט. ביקורים בסין של דמויות כמו סטארמר, מקרון ופקידים אירופאים אחרים הם סמל מובהק למצב זה.
התנהגותו של טראמפ בבייג'ינג הוכיחה שוב כי בניית כוח פנימי וחיצוני בתחומים הפוליטיים, הכלכליים, הביטחוניים והתרבותיים - ולא הסתמכות על הבטחות חיצוניות - היא הדרך להפוך לכוח משפיע בסדר העולמי. זו הסיבה שטראמפ נמנע מהתנהגותו חסרת הכבוד הרגילה כלפי בעלות ברית מערביות במהלך ביקור זה, ונאלץ לשבח את סין ומנהיגיה.
בייג'ינג כמשקל נגד לאמריקה
למרות ניסיונותיו של שי ג'ינפינג לנהל מתחים באמצעות רטוריקה כמו "בניית מערכת יחסים יציבה ובונה אסטרטגית בין סין לארצות הברית אינה רק סיסמה" ו"התחדשותה של סין חייבת ללכת יד ביד עם הסיסמה 'לעשות את אמריקה לגדולה שוב'", פעולותיה של בייג'ינג במהלך ביקור זה העבירו מסרים משמעותיים הרבה יותר. סין ביקשה להציג את עצמה לא כמעצמה כפופה, אלא כמשקל נגד לאמריקה, ולשלוח מסר לעולם שבייג'ינג אינה עוד שחקנית שולי, אלא אבן יסוד בסדר העולמי העתידי.
במקביל, סין אישרה מחדש את הקווים האדומים שנקבעו, מאזהרותיו המפורשות של שי בנוגע לטייוואן ועד להכרזה על ביקורו הרשמי של פוטין בבייג'ינג, ועמדותיה הנחרצות בנוגע לאיראן וההתפתחויות במערב אסיה. כל הפעולות הללו מצביעות על האסטרטגיה הגדולה של סין לכינון סדר עולמי רב-צדדי חדש.
טראמפ: נשיא תקוע במשברים פנימיים ובכישלונות זרים
מצד שני, התנהגותו של טראמפ חשפה אמת נוספת: הוא לא נסע לבייג'ינג כמנהיג הבלתי מעורער של סדר עולמי חד-צדדי, אלא כנשיא השקוע במשברים פנימיים ובכישלונות מדיניות חוץ.
מעל הכל, טראמפ ביקש להציג הישגים כלכליים, הן כדי למתן חלק מהמשבר הכלכלי האמריקאי שבעקבות הטעויות האסטרטגיות של מלחמת איראן על ידי יצירת הלם פסיכולוגי, והן כדי לכסות על כישלונותיו החמורים בנושאים כמו אוקראינה, עזה ומלחמת יום כיפור.
התעקשותו לקחת את "המשלחת הכלכלית הגדולה בעולם", המורכבת מ-30 מנהיגים כלכליים בכירים, הגיעה בתקופה שבה סקרי דעת קהל הצביעו על משבר בלגיטימציה העממית שלו ועל לחץ פנימי גובר, במיוחד בקונגרס, עקב ההשלכות הכלכליות של מדיניותו האגרסיבית.
התנהגות זו דומה מאוד לביקורים האחרונים של פקידים אירופאים בסין. נסיעות אלו נערכו כדי למנף את יכולותיה הכלכליות של בייג'ינג כדי להקל על משברים פנימיים ולרסן את חוסר שביעות הרצון החברתי.
מיצרי הורמוז: המציאות בשטח לנוכח התרחבות החלל של ארה"ב
בעקבות פגישתו עם שי ג'ינפינג, טען טראמפ כי נשיא סין רוצה להגיע להסכם בנוגע לאיראן ולהשאיר את מיצרי הורמוז פתוחים. הוא אף טען כי בייג'ינג לא תספק לאיראן נשק ותרכוש רק את הנפט שלה. מזכיר המדינה האמריקאי רוביו טען גם כי סין מתנגדת למיליטריזציה של מיצרי הורמוז ולהטלת מכסים עליו.
עם זאת, הצהרות אלו אינן עולות בקנה אחד עם המציאות בשטח ועם עמדות סין הרשמיות.
ראשית, איראן הוכיחה את יכולותיה הביטחוניות והצבאיות הפנימיות בשנים האחרונות, כפי שעשתה במהלך מלחמת יום כיפור. לכן, היחסים בין טהרן לבייג'ינג מבוססים בעיקר על שיתוף פעולה כלכלי, פוליטי, תרבותי, ביטחוני ואזורי במסגרת המסמך האסטרטגי ל-25 השנים הבאות. טענותיו של טראמפ בהקשר זה חסרות כל בסיס עובדתי.
יתר על כן, סין חזרה על גינוי התוקפנות הצבאית של ארה"ב וישראל נגד איראן בהצהרה רשמית, ותיארה אותה כפעולה בלתי חוקית. משרד החוץ הסיני הדגיש גם את הצורך לסיים את הסכסוך הצבאי במהירות האפשרית, וטען כי מלחמה כזו לא הייתה צריכה להתקיים מלכתחילה, ואין הצדקה להימשכה. למרות התעקשותה של בייג'ינג על פתיחות מיצרי הורמוז, המבוססת על שיקולים כלכליים ויחסיה עם מדינות ערב, היא אישרה בעקביות את הלגיטימיות של עמדתה של איראן ואת חוסר הלגיטימיות של התוקפנות האמריקאית והישראלית, ורואה את עצמה כ"בצד הנכון של ההיסטוריה" - עמדה שהפכה את סין לאחת המרוויחות העיקריות מביטחון ימי במצרי הורמוז.
התקרבות בין טהרן לבייג'ינג: מעבר ללחץ של וושינגטון
האסטרטגיה של סין כלפי איראן מבוססת כל כך, שאפילו במהלך ביקורו של טראמפ בבייג'ינג, נושא איסור הנפט האיראני או הפסקת רכישות הנפט מטהרן לא היה על סדר היום של המשא ומתן. הדבר מדגים כי בייג'ינג אינה מוכנה להשתתף בקמפיין הלחץ המקסימלי של ארה"ב נגד איראן.
גישה זו מבוססת על מעמדה האזורי והבינלאומי של איראן, ועל מעמדה בסדר האזורי והעולמי החדש. ההתקרבות בין טהרן לבייג'ינג הגיעה לנקודה שבה, במקביל לביקורו של טראמפ, סין תמכה בעמדותיה של איראן בפסגות BRICS ו-Shanghai Cooperation Organization, תוך הדגשת הצורך לסיים את המדיניות המאיימת של ארה"ב כלפי טהרן.