בעולם היחסים הבינלאומיים, קיים פער מתמשך בין החלטות ממשלה לדעת הקהל; פער שיכול להיות קצר או רחב עד כדי שינוי מהלך המלחמה או השלום. במקרה של יחסי איראן-אמריקה, במיוחד בתקופות מלחמה אלה, פער זה בולט מתמיד. נתונים חדשים ממכון איפסוס היוקרתי בנוגע לדעת הקהל האמריקאית על מלחמה אמריקאית אפשרית נגד איראן מצביעים בבירור על שינוי עמוק במחשבת הציבור האמריקאית בנוגע למושג המלחמה, ההתערבות והתפקיד הגלובלי של ארצות הברית. על פי סקר זה, 62% מהאמריקאים אינם מרוצים מתפקודו של דונלד טראמפ כנשיא, בעוד שרק 37% מרוצים. כשנשאלו על דעתם על טיפולו של טראמפ בנושא איראן, 66% הביעו חוסר שביעות רצון מגישתו. נתונים אלה אינם משקפים רק פילוג מפלגתי או פוליטי, אלא מצביעים על שחיקה הדרגתית של אמון הציבור בשיטות קבלת ההחלטות של טראמפ במדיניות החוץ. בינתיים, איראן כבר אינה רק "נושא מדיניות חוץ", אלא הפכה למבחן לקמוס לקבלת דעת הקהל האמריקאית את המלחמה.
ברמה עמוקה יותר, 56% מהאמריקאים מתנגדים לשימוש בכוח צבאי כדי לחולל שינוי במדינות אחרות. נתונים אלה הם בעלי משמעות היסטורית. בעשורים האחרונים, ארצות הברית ראתה בהתערבות צבאית לא רק כלי, אלא חלק בלתי נפרד מזהותה הגיאופוליטית. מהמלחמה הקרה ועד למזרח התיכון שלאחר ה-11 בספטמבר, שררה אמונה שכוח צבאי יכול לשחזר את הסדר הפוליטי שאמריקה רצתה בו בעולם. כעת, לעומת זאת, יותר ממחצית הציבור האמריקאי מפקפק בהיגיון של המיליטריזם של ממשל טראמפ.
מהות השינוי הזה ניכרת בדעות האמריקאיות בנוגע לשימוש במלחמה נגד איראן. מתקפה צבאית על איראן תהיה טעות, בעוד שרק 36% תומכים בה. פער זה משקף "עייפות ציוויליזציונית ממלחמה" יותר מאשר חילוקי דעות. המלחמות הארוכות בעיראק ובאפגניסטן הביאו לאובדן אנושי וכלכלי הרסני, והזיכרון הקולקטיבי של החברה האמריקאית רגיש יותר מתמיד להתערבות צבאית. אף על פי כן, הנתונים אינם אחידים. ארבעים ואחד אחוז מהנשאלים הצהירו כי מוקדם מדי לשפוט את תוצאות ההתערבות האמריקאית באיראן. נתון זה מצביע על מצב של "היסוס" בדעת הקהל; חברה שאינה מאמינה לחלוטין במלחמה ואינה דוחה אותה באופן גורף. מצב זה הוא בעל חשיבות עליונה מבחינה פוליטית, שכן קובעי מדיניות בנסיבות כאלה יכולים להשפיע על דעת הקהל על ידי עיצוב נרטיבים תקשורתיים.
הפער מתרחב עוד יותר בכל הנוגע לאפשרויות אפשריות. 48% מהאמריקאים רוצים הסכם שלום עם איראן, גם אם הוא פוגע בארצות הברית כלכלית או פוליטית. לעומת זאת, 46% מתעקשים להפעיל לחץ נוסף או אפילו לחזור לאופציה הצבאית. זה משקף פילוג בחברה; חברה שטרם הגיעה לקונצנזוס לגבי הגדרת "פתרון" לאיראן.
בנוסף להבדל זה, היבט ראוי לציון נוסף הוא ש-52% מהנשאלים סבורים שלישראל יש השפעה בלתי הוגנת על תהליך קבלת ההחלטות האמריקאי בנוגע לאיראן. דעה זו אינה רק תפיסה של מדיניות חוץ; היא מצביעה על הערכה מחודשת של מושג קבלת ההחלטות העצמאית בתוך מבנה הכוח האמריקאי. פלח בחברה האמריקאית מטיל כעת ספק האם מדיניות החוץ של המדינה נקבעת כולה על ידי אינטרסים לאומיים או מושפעת מגורמים חיצוניים.
בסך הכל, נתוני סקר איפסוס מציירים תמונה רב-גונית של החברה האמריקאית: חברה עייפה ממלחמה, ספקנית לגבי יעילות ההתערבות הצבאית, אך עדיין מפולגת וחסרת ודאות לגבי בחירת אלטרנטיבה בת קיימא. מצב זה מציב אתגר רציני למדיניות החוץ האמריקאית, שכן הפער בין קובעי המדיניות לדעת הקהל מתרחב. מנקודת מבט אסטרטגית, לפער זה עשויה להיות השפעה ישירה על המצב באיראן. ככל שדעת הקהל האמריקאית הופכת פסימית יותר לגבי מלחמה, כך העלות הפוליטית של פעולה צבאית עבור ממשלות גבוהה יותר. כתוצאה מכך, מרחב התמרון הדיפלומטי, שברירי ככל שיהיה, מתרחב.
אולי המסר החשוב ביותר של סקר זה אינו נוגע לאיראן, אלא לאמריקה עצמה: מעצמה שעדיין מחזיקה בכוח צבאי אדיר, אך מתמודדת עם אילוצים חברתיים חמורים על השימוש בו. כאן מדיניות החוץ אינה מעוצבת עוד אך ורק בהיכלי הכוח, אלא נקבעת בתודעתה של חברה שהפכה זהירה, מהוססת וכמובן, ביקורתית יותר כלפי מלחמה מאי פעם.