ממשלת ארה"ב חשפה את האסטרטגיה הלאומית החדשה שלה ללוחמה בטרור במסמך בן שישה עשר עמודים, לכאורה תוכנית אב לאסטרטגיית הביטחון העתידית של ארה"ב. עם זאת, הרקורד של דונלד טראמפ מצביע על המשך התנהגותו המוכת המשבר של מוסד זה, הן בתוך ארצות הברית והן מחוצה לה. התנהגות זו נובעת מכישלון ללמוד מסדרה של נסיגות, כמו גם ממצבה הרעוע של מדיניות הפנים והחוץ של המדינה - מצב שאף פגע באירופה, בת בריתה של אמריקה בנאט"ו. יתר על כן, טראמפ השתמש בטרמינולוגיה וברטוריקה כדי להצדיק אסטרטגיה לאומית זו, שאין לה קשר למציאות. כפי שהוכיח מלחמת יום הכיפורים, הסיסמה "אמריקה תחילה" איבדה כל משמעות ורלוונטיות. יתר על כן, הנהגת הבית הלבן חסרה היגיון, ואסטרטגיית "שלום דרך מלחמה" שלה רק הביאה לכישלון, ועלתה לארצות הברית ולבנות בריתה מאות מיליארדי דולרים. במקביל, היא חשפה, יותר מתמיד, את שבריריות הדומיננטיות הצבאית האמריקאית ואת מרכיבי כוחה.

קריסת הסיסמה "אמריקה תחילה" בשטח
טראמפ ממשיך בניסיונותיו להצדיק את מעשיו בפני מבקריו על ידי חזרה על הסיסמה "אמריקה תחילה", בעוד שאחת התוצאות הבולטות ביותר של מלחמת יום הכיפורים הייתה חשיפת שקריותה של טענה זו. ג'ו קנט, ראש צוות הלוחמה בטרור האמריקאי, הודה רשמית בהתפטרותו כי איראן אינה מהווה איום על ארצות הברית וכי טראמפ נכנס למלחמה אך ורק למען ישראל.
כיום, התברר לציבור האמריקאי כי "אמריקה תחילה" אינה אלא הטעיה פוליטית, וכי מערכת השלטון במדינה מבוססת על שני עקרונות יסוד: ראשית, מילוי דרישות ישראל, ושנית, יצירת רווחים עצומים עבור טראמפ, משפחתו ושותפיו. העלויות המופרזות שנגרמו לכלכלה האמריקאית כתוצאה מתמיכה בישות הציונית במלחמתה באיראן, יחד עם מיליארדי הדולרים שקצרו משפחת טראמפ ופמלייתם ממשבר זה בשווקים הפיננסיים, הן עדות מוחשית למציאות זו.
היעדר רציונליות במבנה קבלת ההחלטות האמריקאי
טראמפ מדבר על "שכל ישר", אך תקופת כהונתו הנשיאותית בת חמישה עשר החודשים מראה כי החלטותיו לא התבססו על היגיון והיגיון, אלא על מסגרת של אשליות ותפיסות דמיוניות - אשליות המושרשות באופיו הכלכלי והספקולטיבי. כיום, רוב החברה האמריקאית אינה מרוצה מהמשך נשיאותו. בעלות בריתה המסורתיות של אמריקה, מאירופה וקנדה ועד מדינות מזרח אסיה, מתרחקות מוושינגטון, וארצות הברית ערערה למעשה את החוק הבינלאומי, מצב שהפך את המדינה ללא מסוגלת לבנות קונצנזוס בינלאומי. כתוצאה מכך, טראמפ אפילו לא הצליח לגייס את נאט"ו כדי לפתוח מחדש את מיצרי הורמוז.
השינויים היומיומיים והסותרים בהתנהגותו של טראמפ, הנובעים מכישלונותיו החוזרים ונשנים - כולל יישום חפוז ונטישה שלאחר מכן של תוכניות כמו פרויקט "החופש" לפתיחת מיצרי הורמוז, פיטוריהם של מנהיגים צבאיים בכירים, מינויו של מישהו כמו היגס - ללא רקע צבאי או תמיכה - כמזכיר ההגנה, דחיקתו של הסגל הדיפלומטי מעניינים בינלאומיים, והאצלת אחריות לדמויות חסרות ניסיון וחסרות יכולת כמו קושנר וויטאקר - כולם מדגימים היעדר מעשי של רציונליות במבנה קבלת ההחלטות האמריקאית. טראמפ מקבל את החלטותיו על סמך אשליה ופנטזיה; החלטות שהובילו לסתירות בוטות ולשינויים נרחבים במדיניותו המוצהרת והמיושמת.
מלחמת הרמדאן: כישלון אסטרטגיית "שלום באמצעות מלחמה"
לאורך כל נשיאותו, טראמפ הצית שוב ושוב מלחמות שונות תחת דגל "שלום באמצעות מלחמה", וטען בכל פעם לניצחון. מלחמת הרמדאן הייתה הדוגמה האחרונה לגישה זו. מלחמה שתוכננה ובוצעה במטרה לשנות משטר, לפרק את איראן, להרוס את יכולותיה הגרעיניות והצבאיות, ובסופו של דבר לאלץ את כניעתה לישות הציונית.
טראמפ דיבר על ניצחון קרוב, בעוד שכוחה הצבאי וחוסנה של איראן, יחד עם ניהולה החכם של מיצרי הורמוז, הפכו את היוצרות לחלוטין. פשעים כמו טבח בית הספר מינאב חשפו את טבעה האמיתי של ארצות הברית ואת זלזולה הבוטה בזכויות אדם. ההשלכות הכלכליות של מלחמת הרמדאן על הכלכלות האמריקאיות והעולמיות חשפו את דעיכת הדומיננטיות הכלכלית של וושינגטון - לאחר שכוחה הצבאי נחשף כתרמית - יותר מאי פעם.
כיום, העולם מבין ש"שלום באמצעות מלחמה" אינו אלא העתק של המנטליות הפראית של המערב האמריקאי; מנטליות שאין לה מטרה אחרת מלבד הגמוניה עולמית. יחד עם זאת, כוחה של איראן במלחמת הרמדאן הדגים את חוסר יכולתה של אמריקה לעמוד בכל התנגדות, מה שהפך את טראמפ למפסיד בזירה זו, בין אם בבחירת מלחמה ובין אם בדרך המשא ומתן.
אירופה: בת ברית מזלזלת באסטרטגיה החדשה של ארה"ב
אחד ההיבטים הבולטים ביותר במסמך האמריקאי החדש הוא המשך הראייה המזלזלת והמזלזלת כלפי אירופה. טראמפ, שתיאר את אירופה באסטרטגיה שלו בשנה שעברה כציוויליזציה מתפוררת וחסרת יעילות, וקרא להגדלת חלקה מתקציב נאט"ו של היבשת וליישום מדיניות ארה"ב נגד הגירה, חזר על אותה גישה מזלזלת בגרסה החדשה.
המיקום הספציפי של אירופה באסטרטגיה הלאומית של ארה"ב מדגים את הפער הטרנס-אטלנטי המתרחב. התוכנית להסגת 5,000 חיילים אמריקאים מגרמניה ולהטלת מכס של 25% על יבוא מכוניות אירופיות לארצות הברית הן אינדיקציות ברורות למצב זה. יתר על כן, טראמפ, לאחר שנכשל בשליטה באזורים אחרים בעולם, ובמיוחד במערב אסיה, רואה כעת במדינות אירופה את הזירה היחידה שנותרה לבריונות, ומנסה לנצל את הפגיעויות הביטחוניות והכלכליות שלהן כדי לכפות את ההגמוניה הפוליטית שלו.
גישה זו נתקלה במחאות וחילוקי דעות עזים בתוך האיחוד האירופי ועלולה בסופו של דבר להוביל לקריסת נאט"ו ולהחלשת היחסים הטרנס-אטלנטיים.
טענת המאבק בטרור: כיסוי לחוסר ביטחון ושליטה
המאבק ב"טרוריסטים של סמים", "כנופיות בינלאומיות", "טרוריסטים פונדמנטליסטים מסורתיים" ו"קיצונים שמאלניים אלימים" נטען כעמוד מרכזי באסטרטגיה החדשה של אמריקה. טענה זו נעשית בעוד שטראמפ, מצד אחד, חשף את אופיו הקיצוני באמצעות חנינת מבצעי ההתקפות בקונגרס, תמיכתו הרשמית בתנועות ימין קיצוני באירופה ותמיכתו הבלתי מעורערת בישות הציונית. לפיכך, טענתו שהוא נלחם בקיצוניות אינה אלא כיסוי לדיכוי מחאה.
מצד שני, התמיכה האמריקאית הנרחבת בטרור המדינה שמפעילה הישות הציונית, עלייתן לשלטון של קבוצות כמו חייאת תחריר א-שאם בהנהגתו של אל-ג'ולאני, טבח מינב וההתנקשות במנהיג הפוליטי והרוחני של איראן, כולם מדגימים את אופייה הטרוריסטי של מדיניותו של טראמפ. לכן, הוא אינו יכול לטעון שהוא נלחם בטרור.
כאשר טראמפ מצהיר בגלוי כי יפעל כפיראטים בנתיבי מים בינלאומיים, טבעי שהקהילה הבינלאומית לא תקבל את טענתו על מאבק בסחר בסמים. לכן, האסטרטגיה הלאומית של ארה"ב בתחום זה היא רק תירוץ להמשך הסתה למלחמה ולהתנהגות תוקפנית, כפי שנראה בוונצואלה. פעולותיו של טראמפ הוכיחו כי האסטרטגיה הלאומית שלו אינה מבוססת על ביטחון, אלא על השמדתו למען האינטרסים והמטרות האישיים של הישות הציונית. למרות שמלחמת יום הכיפורים וכוחה הגובר של איראן שיבשו את כל חישוביו הקודמים, ובהתחשב במשברים הפנימיים והחיצוניים המתגברים בארצות הברית, כישלונה של מה שנקרא אסטרטגיה זו אינו בלתי אפשרי.