ההצהרה התמציתית אך העמוקה, "גם אנחנו מעצמה", שנאמרה על ידי דובר משרד החוץ לפני מספר ימים בתגובה לשאלה של עיתונאי זר, נותרה ראויה לתשומת לב וניתוח מנקודות מבט מרובות. תשובה תמציתית זו עשויה בהחלט להפוך לביטוי מפתח חוזר בהקשר של מלחמה שלישית שנכפתה, בהתחשב ביכולתה להפוך לסמל ומטאפורה משכנעת ויעילה. לא יהיה זה חכם לפטור הצהרה זו כתגובה פוליטית בלבד מצד דובר הממסד הדיפלומטי האיראני. במציאות, מאחורי הצהרה תמציתית זו מסתתר נרטיב עמוק בנוגע למעמדה המתפתח של איראן במאזן הכוחות העולמי. זו לא הייתה תעמולה או טענה רגשית שנצרכה על ידי התקשורת, אלא ניסוח מחדש של ההגדרה החדשה של כוח במאה ה-21; עולם שבו היותה מעצמה כבר לא נקבעת אך ורק על ידי מספר נושאות המטוסים וראשי הנפץ הגרעיניים, אלא על ידי "חוסן", "יכולת תיקון", "יכולת תגובה" ו"מידת החוסן אל מול לחץ עז".

מלחמת הרמדאן וממדיה
מלחמת ארבעים הימים האחרונה לא הייתה רק קרב צבאי, אלא מבחן לעוצמתה של אומה על פני היבטים מרובים, ובמיוחד בתחומים הצבאיים, הפוליטיים והחברתיים. במלחמה זו, איראן התמודדה לא רק עם מעצמה אזורית אחת, אלא עם קואליציה של כוחות עולמיים ואזוריים גדולים; מעצמות שהאמינו כי יוכלו, באמצעות שילוב של לחץ צבאי, לוחמה פסיכולוגית, סנקציות כלכליות, אמברגו סחר וקמפיינים תקשורתיים, להחליש את איראן עד כדי קריסה. עם זאת, התוצאה הסופית לא הייתה כפי שקיוו או תכננו.
מבחינה אסטרטגית, "תבוסה" אינה בהכרח פירושה כיבוש פיזי או הרס של שטח. לעיתים אומה סופגת תבוסה אסטרטגית מבלי ששטחה ייכבש; כלומר, רצונה הפוליטי קורס, מרקמה החברתי מתפורר, או שהיא מאבדת את יכולתה לקבל החלטות עצמאיות. לעומת זאת, אומה שיכולה לסכל את מטרותיו העיקריות של האויב, אפילו במחיר כבד, אינה נחשבת לכישלון אסטרטגי. זה בדיוק מה שקרה במקרה של איראן. המטרה העיקרית של המלחמה לא הייתה רק לתקוף תשתיות או מתקנים צבאיים ספציפיים, אלא לפרק את עמודי התווך הבסיסיים של כוחה של איראן: שיתוק יכולותיה הצבאיות, ערעור יציבות המערכת הפוליטית שלה והחלשת הלכידות החברתית שלה. אף אחת מהמטרות הללו, עם זאת, לא הושגה באופן חד משמעי.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת 40 הימים, אדמירל שאהיד עלי שמח'אני, אז מזכיר מועצת ההגנה העליונה, מסר הצהרה בראיון לתקשורת שחלק מהפרשנים הפוליטיים והצבאיים היו עשויים לפטור אותה כרטוריקה או תעמולה בלבד. הוא הצהיר, "אף כוח לא יכול להרוס את יכולותיה הצבאיות של איראן". בעוד שהעומק האסטרטגי של הצהרה זו אולי לא היה ברור לרבים באותה תקופה, ההיגיון הבסיסי מתבהר כעת, לאחר 70 ימי סכסוך בין מעצמות העולם לאיראן. זה לא רק עניין של טילים, רחפנים או ציוד צבאי; מדובר ברשת מורכבת של יכולות כוח קשות ורכה, שטופחה במשך עשרות שנים, שקשה לפרק.
שלושת עמודי התווך של המעצמה החדשה
כוחה הצבאי של איראן במלחמה זו לא הוגבל לשיגור טילים או פעולות הרתעה צבאיות. חשוב מכך, מדובר היה בשמירה על יכולת פיקוד, ביכולת תגמול ומניעת שיתוק של תשתית ההגנה. רבים האמינו שהתקיפות הראשוניות ישברו את שרשרת הפיקוד האיראנית, אך זה לא קרה. יכולת תגמול זו חשפה את המשמעות האמיתית של כוח.
בחזית הפוליטית, על ידי פגיעה בצמרת ההיררכיה הפוליטית של המשטר והתנקשות במנהיג העליון, מבנה הממשלה לא קרס ולא סבל מחוסר יציבות מכריע, בניגוד לציפיותיהם של אנליסטים זרים. במלחמות רבות בת זמננו, לחץ חיצוני יעיל כאשר הוא משולב עם משבר לגיטימציה פנימי. אך כאן, הדחת ההנהגה לא הובילה למשבר פוליטי כלשהו; להיפך, היא טיפחה סוג של אחדות לאומית שמנעה מפרויקט ערעור היציבות של התוקפים להשיג את התוצאה הרצויה.
אולי ההיבט המשמעותי ביותר בסיפור זה התרחש בתחום החברתי. בשנים האחרונות, החברה האיראנית התמודדה עם פילוגים רבים, חוסר שביעות רצון ומשברים. אויביה של איראן ניצלו בדיוק זאת, מתוך אמונה שלחץ צבאי יחריף את הפילוגים הללו וידחוף את החברה אל סף קריסה. אך מה שקרה היה מורכב יותר ממה שמרמז ניתוח פשטני זה. היווצרותן של שרשראות אנושיות וקיום התכנסויות ליליות מתמשכות בכיכרות וברחובות הערים חיזקו את הקשרים החברתיים. החברה האיראנית הוכיחה את יכולתה להבחין בין מחאה חברתית לקריסה לאומית. הבחנה זו הייתה אחד ממקורות הכוח המשמעותיים ביותר של איראן במהלך משבר זה. בהתבסס על פרשנויות אלו, נעשה צורך להגדיר מחדש את המושג "מעצמה גדולה". בעולם של ימינו, מעצמה גדולה אינה רק החזקת הציוד הצבאי המתקדם ביותר, כולל נשק גרעיני, ויכולת לשגר מתקפה מהירה ומפתיעה. במקום זאת, היא, במהותה, מדינה המסוגלת לעמוד בלחץ העז ביותר תוך שמירה על עצמאותה בקבלת החלטות. עתיד המציאות מודגם כעת על ידי המקרה של איראן: מדינה שלמרות שנים של סנקציות, לחץ ואיומים, נותרה מסוגלת לחוסן ולנקמה בשלושת התחומים - צבאי, פוליטי וחברתי, ובמידה מסוימת, כלכלי - ושלא הוכחדה השפעתה על ידי אף מעצמה, היא ללא ספק מעצמה גדולה.
כמובן, אין לנצל מציאות בלתי ניתנת להכחשה זו לאשליה של עצמאות או לתפיסת עולם המבוססת אך ורק על סיסמאות. להיות מעצמה גדולה אינו רק תוצר של התנגדות; זה דורש גם רציונליות, פיתוח כלכלי, הון חברתי, ממשל יעיל וטיפול בפילוג פנימי. אם איראן רוצה לבסס את הכוח הזה, עליה להבין שהבירה העיקרית שלה אינה רק טילים או עוצמה צבאית, אלא גם חברה שברגעי סכנה עדיין מרגישה תחושת שייכות לגורל משותף.
אם איראן רוצה לבסס את הכוח הזה, עליה להבין שהבירה העיקרית שלה אינה רק טילים או עוצמה צבאית, אלא גם חברה שברגעי סכנה מרגישה תחושת שייכות לגורל משותף. ייתכן שהמשמעות העמוקה של הביטוי "גם אנחנו מעצמה גדולה" טמונה דווקא בכך: מדינה שבניגוד לציפיות לא קרסה לנוכח המתקפה הצבאית, הכלכלית והפוליטית של המעצמות הגדולות, שיכולתה להגיב לא פחתה, המבנה הפוליטי שלה נותר שלם, וחברתה, למרות כל ההבדלים ביניהן, לא זנחה את עקרון ההישרדות ברגע היסטורי מכריע. בעולם הסוער של ימינו, מאפיין זה אינו פחות חשוב מכוח גרעיני. באותו ראיון לתקשורת, הצהיר שהיד שמח'אני בוודאות כמעט מוחלטת כי "הרפובליקה האסלאמית של איראן אינה יכולה לקרוס". היסודות האיתנים של מעצמה חדשה זו אולי ייפגעו ויזועעו מלחץ מצד אויבים זרים, אך היא לא תקרוס.