השעיית מבצע "חופש" על ידי דונלד טראמפ, יום אחד בלבד לאחר השקתו, אינה רק עדות לחישוב שגוי של וושינגטון לגבי היתכנות התוכנית וקלות יישומה, אלא גם מצביעה על התפתחויות משמעותיות בחזית הדיפלומטית. השעיה חשובה זו, שהגיעה לבקשת ראש ממשלת פקיסטן, שהבז שריף, ומדינות אחרות באזור, החזירה את חשיבות הדיפלומטיה וחיזקה את אפשרות המשא ומתן לפתרון המשבר.
חשיבות הדיפלומטיה
ניתן לראות את האירוע הנ"ל כאינדיקציה ברורה לכך שמשבר מיצרי הורמוז נכנס לשלב חדש; שלב שבו ההיגיון של "לחץ צבאי" דועך, לפחות באופן זמני, לטובת "ניהול משברים פוליטי". בהקשר זה, מה שנראה כהפסקת פעולה צבאית הוא למעשה חלק מתוכנית מורכבת יותר להחייאת המסלול הדיפלומטי; דיפלומטיה שאינה נבנית בחלל ריק, אלא תחת לחץ ובהסתמכות על כלים בשטח.
על ידי השקת מבצע "חופש", ביקשה ארצות הברית לבסס סוג של עליונות מבצעית במצרי הורמוז ולתפוס את היוזמה באמצעות הפגנת כוח. צעד זה היה סמלי במידה רבה: לשלוח מסר שוושינגטון עדיין מסוגלת לנהל את זרימת האנרגיה העולמית, אם כי בקנה מידה מוגבל. אך הפגנת כוח זו, כאשר נתקלה בתגובה מצד איראן, הפכה לנקודת מפנה שבה המשכה לא רק לא היה בר-קיימא עוד, אלא גם עלולה להגדיל משמעותית את העלויות.
ייתכן שפקיסטן ניצלה את ההזדמנות להכיר במציאות זו וביקשה להשעות את הפרויקט כדי להחיות את המסלול הדיפלומטי. טראמפ, כאילו שקל זה עתה את הקשיים והסיכונים הכרוכים ביישום הפרויקט, ניצל את ההזדמנות והודיע, במחווה דיפלומטית, כי ישעה אותו זמנית. כאן טמונה המשמעות האמיתית של ההחלטה להשעות את הפרויקט: הפיכת כלי צבאי לקלף מיקוח.
בינתיים, תפקידם של גורמים אזוריים, ובמיוחד פקיסטן וערב הסעודית, הופך חשוב יותר ויותר. בקשתה של אסלאמאבאד לעצור את המבצע, שהגיעה בתמיכה עקיפה מריאד, הדגימה כי משבר הורמוז חרג מרמת עימות דו-צדדי, והפך לסוגיה בעלת השלכות אזוריות ועולמיות מרחיקות לכת. פקיסטן, כמדינה המושפעת ישירות מאבטחת צינורות האנרגיה ועם יחסי עבודה עם שני הצדדים, הצליחה לבסס את מעמדה כמתווכת פרגמטית. ערב הסעודית, אם כי בזהירות רבה יותר, תמכה גם היא בתהליך הדה-אסקלציה, לאור חששותיה מחוסר היציבות בשוק הנפט והפוטנציאל שחוסר יציבות זה יתפשט למפרץ הערבי. כך, נוצר מעין "ברית בלימת משברים", שמטרתה לא לפתור את הסכסוך באופן סופי, אלא למנוע ממנו לצאת משליטה. במקביל, המאמצים הדיפלומטיים האיראניים נכנסו לשלב חדש. יש לנתח את ביקורו של עבאס עראקצ'י בסין בהקשר זה. בייג'ינג, שהפגינה בעקביות נכונות למלא תפקיד פעיל אך דיסקרטי בניהול משברים במזרח התיכון, צצה כגורם פוטנציאלי המקדם את משבר הורמוז. ביקור זה לא היה רק התייעצות דיפלומטית שגרתית, אלא ניסיון להפעיל ציר רב-צדדי הכולל את סין וגורמים לא-מערביים אחרים; ציר המסוגל לאזן את הלחץ האמריקאי ולהבטיח הסכם פוטנציאלי.
במקביל לביקור זה, מגעיו של עראקצ'י עם שרי החוץ הסעודים ורוסיה מצביעים על המעבר של איראן לכיוון "דיפלומטיה רשתית". במודל זה, טהרן שואפת לחזק את עמדת המשא ומתן שלה על ידי הפעלת ערוצים מרובים, מרוסיה ועד ערב הסעודית. גישה זו, בנוסף לשיפור העומק האסטרטגי במשא ומתן, מאפשרת גם ניהול טוב יותר של לחצים.
מאחורי הקלעים של התפתחות משמעותית
אבל השאלה החשובה ביותר היא: מדוע התחדשה הדיפלומטיה בצומת זה? התשובה טמונה בשילוב של גורמים. ראשית, נוצר מעין קיפאון מבצעי בשטח. ארצות הברית לא הצליחה לבסס שליטה מלאה ומתמשכת על המיצר, ולמרות תעמולה רבה, המצב באזור טרם חזר למצבו שלפני המלחמה. שנית, העלויות הכלכליות של המשבר לעולם, בהתחשב בתפקיד החיוני של מיצרי הורמוז בהובלת אנרגיה, עלו עד כדי כך שהלחץ מצד צדדים שלישיים לרסן את המתח הפך לבלתי נמנע. שלישית, שיקולים אמריקאים פנימיים, כולל אילוצים משפטיים ופוליטיים, הובילו את טראמפ לחפש "יציאה הגנתית" - כזו שניתן להציג גם כהצלחה.
כתוצאה מגורמים אלה, נוצר מעין "דיפלומטיה תחת לחץ"; מודל שבו לחץ צבאי אינו מבוטל, וגם לא נדחה משא ומתן, אלא השניים מתנהלים בו זמנית ומתקיימים אינטראקציה. השעיית מבצע "חופש" הגיונית בהקשר זה: זה לא סוף העימות, אלא שינוי בשיטותיו. עם זאת, למרות שמספר מקורות פקיסטניים דיווחו כי איראן וארצות הברית היו קרובות להגיע להסכם בן עמוד אחד, המצב נותר שביר לאור החלטותיו הבלתי צפויות של טראמפ. אם מאמצים אלה ייכשלו, חזרה למסלול של מתח מוגבר אינה בלתי אפשרית.
מה שקורה היום, יותר מכל דבר אחר, משקף אמת בסיסית ביחסים בינלאומיים: כאשר כוח צבאי מגיע לקצה גבול היכולת שלו והעלויות עולות על התועלת, הדיפלומטיה חוזרת לקדמת הבמה לא כאופציה, אלא כצורך מבני. משבר הורמוז עומד כעת בדיוק בצומת זה.