המשוואות הגלובליות, שעוצבו על ידי ההתפתחויות במערב אסיה, ובמיוחד גורל המיליטריזם האמריקאי-ציוני וההתנגדות האיראנית, במיוחד במצרי הורמוז, המלחמה באוקראינה ושיבוש החוק הבינלאומי כתוצאה מהחד-צדדיות ההרסנית של ארצות הברית, עדות למגמה חדשה ביחסים הטרנס-אטלנטיים (בין ארצות הברית לאירופה). מגמה זו מאופיינת בפערים, ביקורות ועמדות סותרות, מלווים בתמרונים דיפלומטיים שמטרתם לשמור על מראית עין ולצמצם את הפער - מצב המצדיק מחקר מדוקדק כשלעצמו.
ניתן לטעון שמאז עלייתו של טראמפ לשלטון, פער זה הפך בולט יותר ויותר. ועידת הביטחון של מינכן הפכה לפלטפורמה עבור מנהיגים אירופאים לתקוף את ארצות הברית, ובכינוסים כמו דאבוס ושארם א-שייח', ארצות הברית נקטה עמדות בוז כלפי אירופה, ומתארת ​​אותה כשותפה לא אמינה. למרות סירובה של אירופה לגנות את המיליטריזם והפשעים של ארצות הברית והציונות, על ידי דחיית הקריאות למלחמה, היא מבקרת את גישתו הלא יציבה של טראמפ ואת העלויות המופרזות שנושאות על הכלכלה האירופית.
הביטויים האחרונים של עימות זה הם ביקורתו של טראמפ על נאט"ו על כך שלא השתתפה בקואליציה לפתיחת מצר הורמוז מחדש, הטלת מכסים פתאומית של 25% על כלי רכב אירופאיים, והודעתו על נסיגת 5,000 חיילים אמריקאים מגרמניה, עם אפשרות לנסיגות דומות באיטליה ובספרד. מנגד, הצהרות כמו אלו של קנצלרית גרמניה מרקל, שתיארה את פעולותיה של איראן כ"השפלת אמריקה", ועמדתו של מקרון, שראה בהתנהגותו של טראמפ חסרת עקרונות ולא רציונלית, החריפו את המחלוקת. ברנד לנגה, ראש ועדת הסחר הבינלאומי של הפרלמנט האירופי, תיאר גם את ארה"ב כלא אמינה.
ירידת האסטרטגיה הגדולה של ארה"ב באירופה
התנהגותה של ארצות הברית בשנים האחרונות, ובמיוחד תחת טראמפ, מדגימה שאירופה אינה עוד עדיפות אסטרטגית עבור וושינגטון, אלא נטל על מדיניות החוץ שלה. המלחמה באוקראינה, המשברים במערב אסיה, דוקטרינת "ישראל תחילה" והתחרות הגוברת עם סין הובילו לשינוי בסדרי העדיפויות האמריקאיים - שינויים שאינם בהכרח תואמים את האינטרסים של אירופה. כתוצאה מכך, אירופה נאלצת לאמץ גישות חדשות, כגון הגדלת תקציבי צבא, חיזוק תעשיות הביטחון המקומיות ותנועה לעבר עצמאות ביטחונית גדולה יותר מוושינגטון. דרך זו תגיע במחיר גבוה עקב עשרות שנים של תלות צבאית וירידה בעצמאות פוליטית וכלכלית. יתר על כן, הירידה באינטגרציה בתוך האיחוד האירופי ועלייתן של תנועות ימין קיצוני סיבכו עוד יותר את המצב.
במקביל, מצבן של מדינות כמו בריטניה מורכב ביותר. מצד אחד, היא נאלצת לשמור על יחסיה עם אירופה עקב צרכים גיאופוליטיים, ומצד שני, בשל קשריה ההיסטוריים עם ארצות הברית, עליה לשקול את תלותה במדינה זו. הריחוק של אירופה מארצות הברית מעמיד למעשה את לונדון במצב כפול, שבו כל בחירה תגיע במחיר גבוה.
הפער האסטרטגי מול איראן: מבלימת מתחים לעימות ישיר
לב העניין הוא שההתפתחויות האחרונות חשפו ממדים חדשים בפער הטרנס-אטלנטי. עקרון "ישראל תחילה", ההתעלמות מצרכי האנרגיה של אירופה, אספקת נשק למלחמה באוקראינה, השפעת ההתפתחויות האזוריות על התחבורה הימית והאנרגיה, והניהול החכם של איראן במצרי הורמוז, כל אלה הובילו את אירופה להתנגד באופן מפורש יותר ולסרב להשתתף בגישה האגרסיבית של אמריקה. אפילו ראש ממשלת בריטניה דיוויד סטארמר, בעל ברית ותיק של ארה"ב, דחה דרישות אלה.
עדיפותה של אירופה היא לבלימת מתחים עם איראן, לשמור על המסלול הדיפלומטי ולמנוע את התפשטות הסכסוך הצבאי באזור, במיוחד לאור משבר האנרגיה. בהקשר זה, סגנית קנצלרית גרמניה הצהירה: "אנחנו לא צריכים את עצתו של טראמפ". היא גם אישרה את ביקורתו של פרידריך מרץ על גישתו של טראמפ לאיראן, והוסיפה: "הוא צריך לבחון את הבלגן שיצר ולסלול את הדרך לשיחות שלום רציניות עם איראן". קנצלר גרמניה מתח ביקורת גם על וושינגטון, וטען כי לארצות הברית חסרה אסטרטגיה להיחלצות מהמלחמה וכי היא "הושפלה" במשא ומתן עם טהרן. בתגובה, טראמפ דחה את ההערות הללו כנובעות מבורות.
מצד שני, טראמפ מדגיש מדיניות של לחץ מקסימלי, תצוגות כוח וגישה אגרסיבית - מדיניות שבפועל החריפה את המתיחות. טהרן, בינתיים, התנגדה ללחץ זה על ידי הסתמכות על אחדות לאומית, תיאום בין הצבא, החברה האזרחית והדיפלומטיה, וכן ניהול מיומן של מצר הורמוז. היא מאמינה כי מחיר הכניעה עולה על מחיר ההתנגדות. אין ספק שגישה זו תחריף את המתיחות, ואירופה תתמודד עם בעיות נוספות על רקע אתגרים פנימיים וחיצוניים, ותפקיד עולמי מופחת.
נאט"ו במשבר זהות: מכלי הגמוניה למשבר יעילות
ההתנגשות בין ארצות הברית לאירופה בתוך נאט"ו היא בולטת. בעוד שארצות הברית רואה בנאט"ו כלי לדומיננטיות צבאית, היא אינה מוכנה לשאת בתוצאות, כפי שמעידה דרישתה מנאט"ו לתרום 5% מהתמ"ג של אירופה ולהפחתת הנוכחות הצבאית של ארה"ב ביבשת. אם ארה"ב תצמצם את תפקידה המסורתי ואירופה לא תצליח לפתח במהירות יכולת הגנה עצמאית, נאט"ו עלול להתמודד עם משבר זהות ויעילות, ואולי אף קריסה פנימית. זה מגיע בתקופה שבה אירופה כמעט ואינה מסוגלת לבנות מחדש במהירות מבנה הגנה עצמאי, לאור שחיקת הבריתות המערביות, החרפת הפילוג הפוליטי הפנימי והתנועה העולמית לעבר רב-קוטביות - מגמה שעיצבה את גישתן של כמה מדינות אירופאיות, כמו גרמניה וצרפת.
דיפלומטיה חיונית: ניסיון לשמור על מראית עין בתוך קרעים עמוקים
היחסים הטרנס-אטלנטיים ממשיכים להידרדר, בעוד שכמה פקידים אירופאים פונים לתמרונים דיפלומטיים כדי להקל על המתיחות או לפחות לשמור על מראית עין של קשרים. ביקורו האחרון של המלך צ'ארלס השלישי מבריטניה הגדולה ונאומו בקונגרס האמריקאי הם דוגמאות למאמצים כאלה. בעוד שמשפחת המלוכה הבריטית יכולה למלא תפקיד בהקלת המתיחות ובשמירה על אווירה לבבית, לסוגיות הבסיסיות ביחסי ארה"ב-אירופה - כולל חילוקי דעות במדיניות החוץ, מאזן הכוחות העולמי המשתנה ומשברים כלכליים - יש שורשים עמוקים יותר שבסופו של דבר יכריחו את שני הצדדים לחשוב מחדש באופן יסודי על האסטרטגיות הפוליטיות והביטחוניות שלהם.