נזיפה של מועצת הביטחון בנוגע למצרי הורמוז חשפה ממדים נוספים של התנהגותו חסרת האחריות והסטנדרטים הכפולים של המוסד כלפי ההתפתחויות הגלובליות. דבריו של גוטרש, בהם הביע דאגה מהשלכות המצב הנוכחי במצרי הורמוז ואהדה למה שכינה "20,000 מלחים שאבדו בים", הגיעו בתקופה שבה האומות המאוחדות, מצד אחד, היו אדישים ולא מוכנים להגיב לרצח העם בעזה, שגבה 73,000 הרוגים, מתוכם 20,000 ילדים. מצד שני, הארגון ומזכ"ל שלו הביעו דאגה רק בנוגע להסתה האמריקאית-ציונית למלחמה נגד איראן, כולל טרגדיית בית הספר מינאב, ההתנקשות במנהיג הפוליטי והרוחני של המהפכה והרס התשתיות במדינה. הארגון גם שתק בנוגע לפיראטיות האמריקאית של ספינות איראניות, הפרה בוטה של ​​החלטת העצרת הכללית 3314 והחוק הבינלאומי. חששות כאלה בנוגע למצרי הורמוז באות לידי ביטוי רק כאשר הם משרתים את האינטרסים של מדינות המערב. הצהרותיו של גוטרש ופעולותיו הסלקטיביות והלא רציונליות הללו חושפות שוב את דעיכת תפקידו של מוסד עולמי זה ואת הצורך ברפורמה בו ובמעבר לעבר מערכת רב-צדדית חדשה. ארגון זה אינו יכול לטעון לתפקיד מרכזי בכל פעם שהאינטרסים המערביים מכתיבים זאת, ואז להתחמק מאחריות במקרים אחרים, כולל רצח העם בעזה, התוקפנות הציונית ופשעי ארצות הברית והמערב, החל מסנקציות ועד איומים צבאיים.

הכרה בחוסר האונים של אמריקה
אחת הנקודות הבולטות ביותר בפגישה זו הייתה הדגש החוזר ונשנה על חוסר האונים של אמריקה נוכח עוצמתה והתנגדותה רבת הפנים של איראן. נציג ארה"ב באו"ם קרא לקהילה הבינלאומית להצטרף לארצות הברית בפתיחה מחדש של מיצרי הורמוז, למרות שפקידים איראנים הכריזו על ניצחון תוך ימים ספורים מתחילת התוקפנות הצבאית נגד איראן ומאוחר יותר דיברו על האפשרות לפתוח מחדש את המיצר בפעולה פשוטה.
ההתעקשות של ארה"ב לבקש סיוע ממדינות אחרות ומארגונים בינלאומיים חושפת את האבסורד שבטענות אלה נוכח עוצמתה של איראן, את שקריות הטענה בדבר יעילות המצור הימי, ואפילו את האשליות כמו השמדת צינורות הנפט האיראניים. אפילו כמה פקידים אירופאים הודו בחוסנה של איראן ובכישלונה של אמריקה.
ניתן לראות במצב זה את הפרק האחרון בכישלונה של אמריקה. לא רק שבנות בריתה בנאט"ו סירבו להשתתף במשחק המסוכן הזה, אלא שגם ישיבת מועצת הביטחון הסתיימה ללא קונצנזוס, על רקע גל של מחאות, גינוי התוקפנות והכרה בלגיטימיות של ממשל איראן וריבונותה על מיצרי הורמוז.
המערב וצביעותו הרגילה
ישיבת מועצת הביטחון גם פתחה דף נוסף בשערוריית המדינות האירופיות. נציגי מדינות אלו קראו לפתיחה מחדש של מיצרי הורמוז ללא כל הגבלות, בטענה שהם מכבדים את החוק הבינלאומי ואת חופש השיט, בעוד שהם עצמם, על ידי הטלת סנקציות גורפות על איראן, ביצעו הפרה בוטה של ​​החוק הבינלאומי ואף פשע נגד האנושות, על פי הדווח המיוחד של האו"ם בנושא אמצעי כפייה חד-צדדיים.
עם זאת, גורמים אירופאים ממשיכים לסרב להסיר סנקציות אלו ולבקש לחלץ ויתורים חד-צדדיים. הם אף סירבו לגנות פשעים אחרונים, כולל ההתקפה על בית הספר מינאב והפיראטיות האמריקאית; זוהי הוכחה חותכת לצביעותם ולאינטרס האישי שלהם.
עם זאת, גורמים אירופאים ממשיכים לסרב להסיר סנקציות אלו ולבקש לחלץ ויתורים חד-צדדיים. הם אף סירבו לגנות פשעים אחרונים, כולל ההתקפה על בית הספר מינאב והפיראטיות האמריקאית; זוהי הוכחה חותכת לצביעותם ולאינטרס האישי שלהם.
סטנדרטים כפולים אלה נתקלו בתגובות חריפות מצד מדינות אחרות. נציג רוסיה במועצת הביטחון הטיל ספק בניסיון להטיל את האחריות המלאה למצב במצרי הורמוז על איראן, וטען כי למדינה חופית הנמצאת במלחמה יש את הזכות להגביל את השיט במימיה כדי להבטיח את ביטחונה. הוא השווה את פעולות המערב לפיראטיות, וקבע כי מדינות המערב מדברות על "סדר מבוסס כללים" תוך כדי עוסקות בגלוי בפיראטיות בים. הנציג הסיני מתח ביקורת גם על ציפיות המערב, וזיהה את ארצות הברית וישראל כגורמות העיקריות למתיחות, וקרא לסיום מיידי של המשבר.
זכות שאין להכחישה
בפגישה זו, ביקשו מדינות המערב להטיל את דרישותיהן להחזרת מצר הורמוז למעמדו הקודם, בעוד שלפי המשפט הבינלאומי, לאיראן יש זכות לגיטימית לריבונות כדי להבטיח את ביטחונה ואת ביטחונה של האזור. דרישותיהן הן, למעשה, פרשנות מעוותת ומוטה של ​​המשפט הבינלאומי.
במקביל, ניתן להעריך את פעולותיה של איראן בניהול זהיר של מצר הורמוז לא רק מנקודת מבט של ביטחון לאומי, אלא גם מנקודת מבט של הבטחת ביטחון ימי אזורי ועולמי. גישה זו תסלול את הדרך לסיום המתיחות, להפחתת הנוכחות הצבאית הזרה באזור ולביסוס ביטחון בר-קיימא ושוויוני.
בנוסף למימוש זכויותיה הריבוניות, איראן פועלת לפיתוח פתרונות ארוכי טווח להבטחת ביטחון אזורי ועולמי. לכן, פגישת מועצת הביטחון ופעולות המערב אינן נתפסות כאמצעים לבניית ביטחון, אלא כגורמים להסלמת המשבר ולהחמרת ההשלכות הכלכליות והביטחוניות הגלובליות.
האומות המאוחדות ומדינות המערב חייבות להבין שחוסר המעש שלהן נוכח התוקפנות האחרונה הוא שיצר את המצב הנוכחי. אם יש רצון אמיתי לסיים את המשבר, חיוני לתמוך ביוזמות בונות ולהטיל אחריות על האשמים העיקריים לחוסר היציבות, במקום להמשיך בצביעות.