ניתן לראות את הפגישה המייעצת האחרונה של ראשי המדינות של מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) בג'דה מנקודת מבט החורגת מעבר לפגישות אזוריות מסורתיות. פסגה זו הייתה המפגש הגדול הראשון של מנהיגים ערבים באזור המפרץ הערבי לאחר מלחמת ארה"ב-ישראל האחרונה נגד איראן - מלחמה שלא רק ערערה על המשוואות בין טהרן לוושינגטון, אלא גם על תפיסת הביטחון הכללית של מדינות ערב בדרום המפרץ הערבי. אולי השאלה החשובה ביותר לאחר מלחמה זו היא: האם מדינות ערב שקלו מחדש את אסטרטגיות הביטחון שלהן, או שהן עדיין מאמינות שקרבה ואמון עם מעצמות חיצוניות מבטיחים את ביטחונן?
המחיר של אסטרטגיית ביטחון לא יעילה
במשך עשרות שנים, חלק ניכר מארכיטקטורת הביטחון במפרץ הערבי התבסס על ההנחה שנוכחותן של מעצמות חיצוניות, ובמיוחד ארצות הברית, תביא יציבות. בהתאם לכך, הורחבו בסיסים צבאיים זרים, נחתמו עסקאות נשק מסיביות, ובשנים האחרונות, מדינות מסוימות עברו לשיתוף פעולה גלוי או סמוי עם ישראל. נראה כי גישה זו התבססה על ההיגיון שככל שהקשרים הביטחוניים עם המעצמות חזקים יותר, כך ההרתעה חזקה יותר. אבל המלחמה האחרונה הוכיחה שוב שהמשוואה הזו אינה פשוטה כפי שנתפסה.
המציאות היא שבכל עימות גדול בין ארצות הברית, ישראל ואיראן, האזור הראשון בסיכון הוא המפרץ הערבי עצמו. תשתית האנרגיה, נתיבי הספנות, השווקים הפיננסיים, שדות התעופה וערי החוף של מדינות ערב, כולם פגיעים ישירות להשלכות של כל משבר. במילים פשוטות, שיתוף פעולה ביטחוני עם גורמים חיצוניים עשוי להיראות כמטרייה מגנה, אך בו זמנית הוא הופך את המדינות הללו ללוחמות בחזית במשברים ובמלחמות. זהו אותו פרדוקס שהמלחמה האחרונה חשפה שוב: הסתמכות על כוחות חיצוניים יכולה להפוך את מדינות ערב גם למגנים וגם למטרה.
פסגת ג'דה משמעותית בהקשר זה. קבלת הפנים של מנהיגי מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ על הפסקת האש בין איראן לארצות הברית, ותמיכתם במאמצי התיווך הפקיסטניים להגיע להסכם בר קיימא, מדגימות שממשלות ערב מודעות יותר מתמיד למחירי המלחמה. הן ראו ממקור ראשון כיצד מתחים גדולים יכולים לסכן תוכניות פיתוח, השקעות אדירות, סיכויים כלכליים ויציבות חברתית. מדינות שבונות ערים חכמות, מגוונות את כלכלותיהן ומושכות הון עולמי רואות באופן טבעי במלחמה איום ישיר על עתידן. מצד שני, ההתמקדות של הפסגה בפרויקטים כמו מסילת הרכבת של המפרץ, צינורות חוצי גבולות, מערכות התרעה מוקדמת, עתודות אסטרטגיות של סחורות ודלק וביטחון ימי מדגימה כי תפיסת הביטחון של מדינות אלה משתנה. ביטחון כבר לא רק פירושו רכישת מטוסי קרב והקמת בסיסים צבאיים זרים; כעת הוא כולל חוסן כלכלי, קישוריות אזורית, שרשראות אספקה ​​בנות קיימא ויכולות תיאום קולקטיביות. שינוי זה, אף שהוא הדרגתי, הוא בעל חשיבות עליונה.
עם זאת, השאלה המרכזית נותרת בעינה: האם סקירה זו הגיעה לנקודה שבה מדינות ערב שוקלות להתאים את אסטרטגיות הביטחון שלהן לאזור? הראיות מצביעות על כך שהתשובה היא כן, לפחות תיאורטית; אך בפועל, היא נותרת זהירה ולא שלמה. מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) הבינו שאף כוח חיצוני לא יכול לבסס ביטחון בר-קיימא לאזור שבו גורמיו אינם מעורבים. ביטחון מיובא הוא תמיד זמני, מותנה וכפוף לאינטרסים של אחרים. בכל פעם שסדרי העדיפויות של וושינגטון משתנים או שתל אביב יוצרת משבר חדש, מדינות המפרץ נאלצות לשלם את המחיר.
עונת המעבר לכיוון הביטחון המקומי
ביטחון מקומי הפך בהדרגה לציווי אסטרטגי. אך השגת ביטחון מקומי במפרץ הערבי בלתי אפשרית ללא איראן. איראן היא לא רק המעצמה הגיאוגרפית הגדולה ביותר בחוף הצפוני של המפרץ, אלא גם שחקן מכריע בתחומי האנרגיה, הסחר, מצר הורמוז והאיזון הצבאי האזורי. כל הסדר ביטחון שמתעלם מאיראן או שנועד נגדה יהיה בסופו של דבר שברירי ויקר. הניסיון של השנים האחרונות הראה כי בריתות ביטחון אזוריות בהיעדר איראן החריפו לעתים קרובות את התחרות הביטחונית במקום להפחית את המתחים.
אין בכך כדי להתעלם מההבדלים האמיתיים בין איראן לחלק משכנותיה הערביות. ישנם הבדלים פוליטיים, יריבויות גיאופוליטיות וחוסר אמון היסטורי. אך השאלה היא: מהי האלטרנטיבה? האם להמשיך להסתמך על הסדרים חיצוניים שדחפו שוב ושוב את האזור אל סף מלחמה, או לנוע בהדרגה לעבר דיאלוג אזורי ומנגנונים משותפים? התשובה הריאליסטית היא שאף צד בודד לא יכול ליצור ביטחון בר-קיימא בכוחות עצמו. ייתכן שמדינות ערב מודעות כיום יותר מתמיד לכך שההתקרבות לארצות הברית ולישראל לא בהכרח שיפרה את ביטחונן. התקרבות זו אולי העניקה להן יתרונות נראים לעין בתחומים מסוימים, אך היא גם הגבירה את פגיעותן. כאשר המתיחות בין איראן לישראל, או בין איראן לארצות הברית, ממשלות ערב נגררות למשבר בניגוד לרצונן. זוהי חוויה שלא ניתן להתעלם ממנה.
לכן, פסגת ג'דה צריכה לסמן את תחילתה של התבוננות אסטרטגית עבור מדינות המפרץ; התבוננות המדגישה את הצורך בבניית ביטחון האזור מבפנים, ולא מבחוץ. ייתכן שמוקדם לדבר על שינוי רדיקלי בתפיסת הביטחון שלהן, אך סימני השינוי ברורים: העדפה להפסקת אש על פני עימות, התמקדות בגישור, דגש על אינטגרציה כלכלית ומאמצים להפחית את הפגיעות הקולקטיבית. אם מגמה זו תימשך, הצעד ההגיוני הבא יהיה דיאלוג מקיף יותר עם איראן; דיאלוג המבוסס על עקרונות כמו כבוד הדדי, אי התערבות, ביטחון ימי, שיתוף פעולה אנרגטי, ניהול משברים ופיתוח משותף. דרך זו אינה קלה, אך היא זולה בהרבה מחזרה על מעגל המלחמה והתלות.
ייתכן שהמלחמה האחרונה לימדה את מדינות המפרץ לקח מכריע: ביטחון לא ניתן לקנות, לשכור או להוציא למיקור חוץ. ביטחון בר-קיימא מושג כאשר שכנים, למרות חילוקי הדעות ביניהם, מחליטים לחלוק את גורלם. אם ג'דה היא אינדיקציה כלשהי, הגיע הזמן להעריך מחדש את מערכת הביטחון של המפרץ.