המכון הבינלאומי לחקר השלום בסטוקהולם הודיע ​​בדו"ח האחרון שלו כי ההוצאות הצבאיות העולמיות יעלו ב-2.9% בשנת 2025, ויגיעו לרמתן הגבוהה ביותר מאז 2009. על פי הדו"ח, סך ההוצאות הצבאיות העולמיות גדלו זו השנה האחת עשרה ברציפות בשנה שעברה, והגיעו ל-2.89 טריליון דולר. הוצאות אלו ייצגו גם הן 2.5% מהתמ"ג העולמי, הרמה הגבוהה ביותר מאז 2009.
הדו"ח מצביע על הסלמה במיליטריזם ובמתחים גוברים בזירה הבינלאומית, הנובעים מהיסוס של המעצמות לעמוד בהתחייבויותיהן הבינלאומיות, נטייתן לפרויקטים ביטחוניים, וההוצאות הצבאיות וההגמוניות של ארצות הברית וישראל. ראוי לציין כי במהלך מלחמת יום הכיפורים, איראן, על ידי שבירת הפרדיגמות המסורתיות, הציגה מערכת הגנה חדשה המבוססת על חוסן לאומי וניצול יכולות צבאיות וגיאופוליטיות, והדגימה כי הפתרון להשגת ביטחון בר-קיימא ומקיף טמון בייצור רכיבים מקומיים, ולא בהוצאות צבאיות.
סמכויות נסוגות מהתחייבויות גלובליות
סעיף נוסף בדו"ח של המכון הבינלאומי לחקר השלום של שטוקהולם (SIPRI) מציין כי ארצות הברית, סין ורוסיה הן שלוש המדינות עם ההוצאות הצבאיות הגבוהות ביותר, בסך כולל של 1.48 טריליון דולר, או 51% מההוצאות הצבאיות העולמיות. גם ההוצאות הצבאיות של אירופה עלו ב-14% ל-864 מיליארד דולר.
מגמה זו מתרחשת בתקופה שבה רמת הוצאות צבאיות זו יכולה להיחשב כאינדיקציה לכך שמעצמות עולמיות מתנערות מחובותיהן ההומניטריות והמוסריות. מדינות המתחייבות להילחם בעוני, ברעב ובאי-שוויון בבריאות באמצעות האומות המאוחדות, מוסדות זכויות אדם והסכמים בינלאומיים מתרחקות למעשה מאחריות זו על ידי הקצאת משאבים עצומים לצבא. דוחות האו"ם מעידים גם על התמשכותם של משברים הומניטריים ועל חוסר היעילות של התחייבויות אלו.
תפקידה של אמריקה בהסלמת המיליטריזם העולמי
בינתיים, חלק ניכר מההוצאות הצבאיות של מדינות כמו ארצות הברית ואירופה מוקדש לניהול מלחמות, בעוד שרוסיה וסין מקצות חלק ניכר להתמודדות עם איומי ביטחון - מגמה שניכרת בבירור במלחמה באוקראינה, במתיחות סביב טייוואן ובמשברים בינלאומיים אחרים.
סקירת הרקורד של אמריקה בעשורים האחרונים מדגימה כי ניהול מלחמות היה חלק בלתי נפרד ממדיניותה, החל מהכיבושים של אפגניסטן ועיראק ועד להתערבויות בלוב, סוריה ואוקראינה, כמו גם תמיכה בקבוצות טרור ובדלניות, ויצירת חוסר יציבות במדינות שונות. בהקשר זה, תקציב הביטחון של ארה"ב לשנת 2026, שאושר על ידי הקונגרס, עלה על טריליון דולר וצפוי להגיע לכ-1.5 טריליון דולר בשנת 2027. בנוסף לאיומים הגלובליים הגוברים, הגידול בתקציב הביטחון של ארה"ב הניע מדינות אחרות להגדיל את הוצאותיהן הצבאיות. לדוגמה, בתקופת ממשל טראמפ, דרשה ארצות הברית ממדינות אירופה להקצות 5% מהתמ"ג שלהן לנאט"ו, סכום השווה למאות מיליארדי יורו. דיווחים של סוכנויות מודיעין וצבא אמריקאיות מצביעים גם על כך שיכולות הטילים והרחפנים של איראן במהלך מלחמת הרמדאן צמצמו משמעותית את מלאי הנשק האמריקאי, וכי החלפתן תארך מספר שנים, מה שיוביל בתורו לעלייה בהוצאות הצבאיות ולהסלמה במרוץ החימוש.
עלויות הביטחון הלא-מקומי במערב אסיה
אזור מערב אסיה הוא מרכז עיקרי להוצאות צבאיות. זאת, מצד אחד, עקב הסתמכותן של חלק מהמדינות באזור על ביטחון מיובא ותמיכה אמריקאית, ומצד שני, עקב מדיניות התערבות מערבית ותמיכה בישות הציונית, כמו גם חוסר אחריותן של חלק ממדינות ערב. נסיבות אלה הכניסו את האזור למעגל של חוסר ביטחון, והטילו עלויות צבאיות, כלכליות ואנושיות כבדות.
לעומת זאת, התקרבות בין מדינות האזור, גירוש כוחות זרים והתמודדות עם המדיניות האגרסיבית של הישות הציונית יכולים לסלול את הדרך להפחתת עלויות אלה ולהפניית משאבים לפיתוח כלכלי, חברתי ותרבותי.
מערכת ההגנה החדשה של איראן וביטחון בר-קיימא
בנסיבות אלה, איראן הוכיחה, על ידי הצגת מודל חדש של מערכת הגנה, כי ביטחון בר-קיימא אינו תלוי אך ורק בהגברת החימוש. מלחמת יום הכיפורים חשפה בבירור כי בנוסף ליכולות טילים ורחפנים ולוחמה אסימטרית, גורמים נוספים, כגון חוסן לאומי, לכידות חברתית, יציבות כלכלית ומנהלית, וניצול אופטימלי של מיקומים גיאופוליטיים, כמו מיצרי הורמוז, ממלאים תפקיד מכריע בהשגת עליונות אסטרטגית.
הקשר בין שדה הקרב, דעת הקהל והדיפלומטיה, הנתמך על ידי התקשורת, היווה את אבן הפינה של מודל זה; מודל שלא רק הבטיח את ביטחונה של איראן אלא גם שיפר את מעמדה האזורי והבינלאומי. למרות שתקציבה הצבאי של איראן קטן מזה של מדינות רבות באזור ובעולם, השימוש האופטימלי ביכולות פנים אפשר לה להשיג את יעדי ההגנה שלה והפך למודל למדינות אחרות באזור, במיוחד בצורת קבוצות התנגדות.
כיום, באמצעות יישום אסטרטגיות קוהרנטיות ורב-שכבתיות לביסוס הישגי ההתנגדות, איראן מדגישה את הצורך בקירוב אזורי, השגת ביטחון פנים, גירוש כוחות זרים ועימות עם הישות הציונית. במסגרת זו ניתן לנתח את המאמצים לנהל את מצר הורמוז באופן אסטרטגי, להרחיב את היקף הפסקות האש ולסיים מלחמות ברחבי האזור; גישה אשר, בתמיכת מדינות האזור, עשויה ליצור עתיד בטוח ויציב יותר.