לא ניתן להבין את המבנה הנוכחי של מערב אסיה מבלי להתחשב בשורשי הקמתה של ישראל. הקמתה של ישראל, המבוססת על הסכמים כמו סייקס-פיקו והצהרת בלפור, מדגימה מודל הנדסה פוליטית המבוסס על כיבוש ועקירה בכפייה של אוכלוסיות, אשר מלווה מראשיתו בביזת אדמות פלסטיניות. תהליך זה נמשך עשרות שנים בתמיכה אמריקאית ישירה והפך לחלק מפרויקט גיאופוליטי.

דיווחים של ארגוני זכויות אדם, כולל ארגון Human Rights Watch האירופי-ים תיכוני, מצביעים על כך שהחרמת רכוש אזרחי הפכה לנוהג סטנדרטי בצבא הישראלי, המשתרע מעזה והגדה המערבית ועד דרום לבנון. היו אף דיווחים על העברה בלתי חוקית של גופות קורבנות מלחמה, המדגימה שישראל הפרה את כל הסטנדרטים ההומניטריים והמשפטיים. מקרים אלה מראים כי ביזה אינה אירוע בודד אלא מרכיב קבוע במבנה של ישראל.

כלכלת המלחמה: האסטרטגיה המשותפת של ארה"ב-ישראל

בעשורים האחרונים, האסטרטגיה של ארה"ב-ישראל התבססה על קשר הדוק בין מלחמה, כלכלה וביזת משאבים. סנקציות, התערבויות צבאיות וערעור יציבותן של מדינות סוללות את הדרך לגישה למשאבי אנרגיה ולעושר לאומי. החל מתפיסת נכסי מדינה ועד לשליטה בשוק האנרגיה, פעולות אלו הן חלק מאסטרטגיה מקיפה להעברת עושר. דוגמאות לגישה זו ניכרות בבירור במדיניות ארה"ב, החל מניסיונות לשלוט במשאבי הנפט של ונצואלה ועד לחוזים עצומים לניצול משאבי אוקראינה. הטלת מכסים מופרזים ואילוץ בעלות ברית לרכוש אנרגיה במחירים גבוהים יותר מדגימים גם את האופי הכלכלי של מדיניות זו.

בתחום הימי, פעולות כמו איום במצור או תפיסת ספינות הפכו לצורות של פיראטיות מודרנית המפרות את עקרונות המשפט הבינלאומי. פעולות אלו חושפות את פניה המכוערות של אסטרטגיית הביזה האמריקאית ואת תמיכתה בפעולות הישות הציונית.

התנגדות אפקטיבית: תגובת איראן לארצות הברית ולישראל

אסטרטגיה המבוססת על התנגדות אפקטיבית התפתחה כדי להתמודד עם דפוס הגמוניה זה, כאשר איראן היא אחד מעמודי התווך המרכזיים שלה. גישה זו נשענת על יכולות פנימיות, הרתעה רב-שכבתית ושילוב של פעולות שטח ודיפלומטיה, במטרה להגדיל את עלות הפעולות של ארצות הברית וישראל. השליטה במצרי הורמוז, אחת מנקודות החסימה החשובות בעולם בתחום האנרגיה, מייצגת יתרון גיאופוליטי משמעותי עבור איראן. מיקום זה אפשר לה להשפיע על שוק האנרגיה העולמי ולנטרל את הלחץ האמריקאי.

הניסיון גם הראה כי הסתמכות אך ורק על מוסדות בינלאומיים, ללא גיבוי של כוח שטח, היא בעלת יעילות מוגבלת. לעומת זאת, שילוב של לכידות פנימית, עוצמה הגנתית ודיפלומטיה אפקטיבית הצליח לשנות את מאזן הכוחות מול ארצות הברית וישראל.

סדר אזורי חדש בעימות עם אמריקה וישראל

ההתפתחויות הנוכחיות מצביעות על מעבר הדרגתי לעבר מערכת שבה תפקידם של שחקנים אזוריים בולט והתלות בארצות הברית פוחתת. מדינות שפעלו במשך שנים במסגרת הביטחון האמריקאי מתמודדות כעת עם השלכות תלות זו. אינטגרציה אזורית, ובמיוחד במגזרי האנרגיה והביטחון, יכולה לסלול את הדרך לסדר חדש המגביל את השפעת המשטר הציוני וההתערבויות האמריקאיות. אם תהליך זה ילווה ברצון פוליטי, הוא יפחית את המתיחות ויגביר את היציבות.

בהקשר זה, שליטה במשאבים ובנתיבים חיוניים הופכת לכלי לשיתוף פעולה ופיתוח משותף, ולא לכלי להגמוניה. שינוי זה מציב אתגר רציני לאסטרטגיות המסורתיות של ארצות הברית והמשטר הציוני. אם האינטגרציה האזורית תימשך ויחזקו את היכולות המקומיות, הדבר עלול להוביל למאזן כוחות חדש באזור. בנסיבות אלה, העימות בין מודל הניצול האמריקאי-ציוני לבין גישת ההתנגדות האפקטיבית הגיע לצומת קריטי. המשך מדיניות המלחמה והסנקציות יחריף משברים, בעוד ששיתוף פעולה אזורי מוגבר והסתמכות על יכולות מקומיות יכולים לשרטט כיוון שונה. עתידו של האזור תלוי במידת ההתכנסות בין מדינותיו וביכולתן לבלום את השפעת ארצות הברית והישות הציונית.