אזור מערב אסיה עד להתפתחויות חדשות על רקע מצב רגיש הנובע מהתוקפנות והפשעים של ארצות הברית והישות הציונית, בעוד שתנועת ההתנגדות נותרת איתנה. דיווחי חדשות מצביעים על מתחים גוברים בין טורקיה לישות הציונית. גורמים טורקיים הצהירו כי ישות זו אינה יכולה לשרוד ללא אויב אחרי איראן ומנסים להציג את טורקיה כיריבת חדשה. באופן כללי יותר, ישות זו נתפסת כאיום על ביטחון האזור כולו. בתגובה, גורמים ציוניים ביקרו בחריפות והאשימו את נשיא טורקיה. הישות גם טענה כי טורקיה מילאה תפקיד בהשפעה על התעשייה הביטחונית האיטלקית ובדחיפתה להשעות את שיתוף הפעולה הצבאי עם תל אביב. יתר על כן, דיווחים מצביעים על כך שחלק ממטרות ההסכמים הצבאיים שחתמה הישות הציונית עם יוון וקפריסין היה לנקוט פעולה נגד טורקיה. התפתחויות אלו מצביעות על מגמה גוברת של עימות.

מדיניותה המתנדנדת של טורקיה והשלכותיה האסטרטגיות

מתוקף חברותה בנאט"ו ושאיפותיה להטבות גדולות יותר מהאיחוד האירופי, טורקיה נקטה זה מכבר מדיניות מתנדנדת כלפי ארצות הברית וישראל. מצד אחד, המדינה מארחת בסיסים צבאיים של ארה"ב ונאט"ו, בעוד שמצד שני, למרות התנגדות פנימית נרחבת, היא טיפחה יחסים רב-גוניים עם ישראל. גם לאחר האירועים סביב הפריצה למסגד אל-אקצא, נמשכו יחסי הגומלין בתחומים מסוימים, כולל סיפוק צרכים צבאיים ומזון. גישה כפולה זו הציבה את טורקיה במצב מורכב, לכודה בין יעדים גלובליים, נטיות דתיות ודרישות עממיות. למרות שמדיניות זו הניבה רווחים לטווח קצר, היא גבה מחיר גבוה לטווח ארוך. תפקידה של טורקיה בנפילת המשטר הסורי הוביל בסופו של דבר להסלמה של התקפות והשפעה ישראליות בסוריה, מה שהביא להשלכות ביטחוניות רבות על אנקרה, עד כדי כמעט גרירת שני הצדדים לעימות צבאי ישיר.

יצירת משברים, תחרות על אנרגיה ותרחיש עימות

התנהגותה של הישות הציונית מדגימה כי הישרדותה הפוליטית קשורה ליצירת משברים ולערעור יציבות האזור. החל מרצח העם בעזה ועד לפעולות בגדה המערבית, דרך פעולות בלבנון ובסוריה, ועד לשיאן בתוקפנות נגד עיראק ואיראן, דפוסים אלה ניכרים בבירור. זה מגיע בתקופה שבה הישות ניצבת בפני אתגרים משמעותיים בהשגת יעדיה בעזה, לבנון, עיראק, איראן ותימן, ובמקביל שאפה להגמוניה מוחלטת על סוריה. בנסיבות אלה, הצתת מלחמה חדשה שבמרכזה טורקיה כאמצעי לשמירה על השלטון אינה בלתי אפשרית. תרחיש זה מתחזק על ידי הסלמת המתיחות בסוריה, שם הישות הציונית רואה בטורקיה מתחרה חזקה בתחום משאבי האנרגיה הים תיכוניים. פעולות נגד הביטחון הפנימי הטורקי אפשריות גם כן; בחודשים האחרונים הודיע המודיעין הטורקי על מעצרם של פעילי המוסד. הנקודה המכרעת היא שמשטר זה אפילו אינו מכבד את בריתותיו, וחוויות כמו אוסלו, קמפ דיוויד, ואדי ערבה והמצב הנוכחי בסוריה משקפים גישה זו. לכן, קיימת אפשרות שדפוסים אלה יחזרו על עצמם בנוגע לטורקיה.

תפקידה של אמריקה והצורך בשינוי משוואות הביטחון

במשך שנים רבות, מדינות האזור וטורקיה הסתמכו על מערכת היחסים שלהן עם ארצות הברית כערובה לביטחונן. עם זאת, התפתחויות אחרונות הוכיחו את חוסר היעילות של גישה זו. מלחמת יום הכיפורים הוכיחה כי ארצות הברית אינה נותנת עדיפות לתמיכה בישראל, גם אם הדבר מתנגש עם האינטרסים של מדינות אחרות. התעקשותה של וושינגטון שישראל היא בעלת ברית מכרעת מעידה על מחויבותה הבלתי מעורערת. כתוצאה מכך, במקרה של עימות בין טורקיה לישראל, האפשרות שארצות הברית תתייצב לצד תל אביב היא ממשית מאוד, ושיתוף פעולה נגד אנקרה אינו מופרך. בנסיבות אלה, הצורך לשנות את משוואות הביטחון באזור דחוף מתמיד.

המעבר מהסתמכות על ביטחון חיצוני לביטחון פנימי המבוסס על אינטגרציה אזורית יסלול את הדרך להקמת מערכת חדשה בעלת ממדים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים. היכולות הנוכחיות להשגת יציבות ביטחונית ולהתמודדות עם איומים חיצוניים הוכיחו את היתכנות הקמת מבנה כזה. ניהול מושכל של נתיבי מים אסטרטגיים, כמו מיצרי הורמוז, וניהול משא ומתן אזורי בגישה מקיפה המתחשבת לא רק באינטרסים לאומיים אלא גם ברמה האזורית, יכולים לתרום לבניית ארכיטקטורת הגנה מגובשת. תמיכה מצד מדינות אזוריות בגישה זו תשפר את הביטחון הקולקטיבי ותצמצם את תפקידם של גורמים התערבותיים. לבסוף, על ידי צמצום תלותן בארצות הברית ומעבר לשיתוף פעולה אזורי, מדינות כמו טורקיה וממשלות ערב יכולות למלא תפקיד יעיל יותר בהשגת ביטחון בר-קיימא. הניסיון הראה כי למושגים כמו שלום אין מקום בגישה האמריקאית והישראלית, וכי רק הסתמכות על יכולות ומיומנויות מקומיות יכולה להבטיח ביטחון.