בהמשך לעבירותיו היהירות, חזר נשיא ארה"ב על האולטימטום הקודם שלו והאריך אותו בערב יום ראשון בשפה מאיימת, כשהוא מזהיר את איראן בחוצפה שאם לא תסכים לפתוח את מיצרי הורמוז, הוא יתקוף את הגשרים, תחנות הכוח ותשתיות אחרות שלה. זו לא הפעם הראשונה שטראמפ מדבר לאיראן בצורה כזו; בכל פעם שהוא משמיע הצהרות כאלה, הוא מקבל תגובה קשה וכואבת. האיום האחרון שלו הגיע מיד לאחר שאיבד כמה מטוסים אמריקאים בתוך שטח איראן ונסוג, תוך שהוא סובל מאבדות כבדות.
אבל חשוב מכל, טראמפ ללא ספק ינצל את המרחב, המתקנים, הגיאוגרפיה ואולי גם התמיכה הלוגיסטית של מדינות האזור כדי לבצע את האיום הבלתי אנושי שלו נגד הגשרים ותשתיות החשמל של איראן. האם החוק הבינלאומי מכיל הוראות כלשהן בנוגע לאחריותן של מדינות מתווכות בעניין זה? זוהי שאלה מכרעת, שכן הוא מבטיח את הלגיטימיות של עימות בין המדינה המותקפת (איראן) לבין התוקפן (ארה"ב וישראל), כמו גם בין המדינות המתווכות והמסייעות (אירופה ומדינות המפרץ). ברור מההוראות המפורשות של המשפט הבינלאומי והאמנות שמדינות אלו, המסייעות בפעולה, נחשבות מבחינה משפטית כשותפות לעבירה של התוקפן.
במילים אחרות, ריבונות מדינה, אחד העקרונות החשובים ביותר של הסדר הבינלאומי המודרני, אינה פירושה רק הכוח להפעיל השפעה על טריטוריה ואוכלוסייה; אלא, מושג זה יוצר בו זמנית התחייבויות שגדלו בחשיבותן ובהיקףן עם הזמן. בעולם שבו גבולות ביטחון, צבאיים וטכנולוגיים שלובים זה בזה, מדינות ניצבות בפני אחריות בעלת השלכות לא רק ברמה הלאומית אלא גם בזירה הבינלאומית. מפתח באחריות זו הוא מניעת הפיכת טריטוריה של מדינה לזירת פעולה צבאית המפרה את המשפט הבינלאומי.
במסגרת המשפט הבינלאומי, עקרון "אי-השתתפות במעשים פסולים" תופס מקום יסודי. עיקרון זה קובע כי מדינות או פקידי מדינה אינם רשאים להשתתף בשום דרך בביצוע מעשים המפרים כללים בינלאומיים, בין אם באופן ישיר ובין אם על ידי הקלה, תמיכה או מתן אפשרות לביצועם. מושג זה, המושרש במשפט ההומניטארי הבינלאומי ובמשפט הפלילי הבינלאומי, נידון בהרחבה רבה יותר בשנים האחרונות וממלא תפקיד מרכזי בניתוח משפטי עכשווי.
נוכחותם של כוחות זרים או בסיסים משותפים בשטחה של מדינה, ללא קשר לצדדים המעורבים, יוצרת התחייבויות משפטיות משמעותיות עבור המדינה המארחת. שיתוף פעולה כזה נחשב תואם לעקרונות המשפט הבינלאומי רק אם המדינה המארחת מאמצת מנגנונים יעילים לניטור, בקרה ומניעה של כל שימוש בלתי חוקי. מדינות מחויבות לא רק להגיב לאחר התרחשות אירוע, אלא גם לזהות באופן יזום סיכונים ולנקוט באמצעי מניעה למניעת הפרות.
אמצעים אלה יכולים לכלול מגוון פעולות, כגון: הצהרה רשמית ושקופה על מחויבות למשפט הבינלאומי; חיוב גורמים צבאיים זרים לציית למסגרות משפטיות מקובלות; קביעת הסכמים מדויקים להגבלת היקף המשימות; חיזוק מנגנוני פיקוח מקומיים; וכמובן, מתן מנגנונים להשעות שיתוף פעולה במקרה של סיכון להפרות חוק. בנוסף לאחריות המדינה, מערכת המשפט הפלילי הבינלאומי מדגישה גם את האפשרות להעמיד לדין אנשים בגין התנהגות המאפשרת מעשים בלתי חוקיים. עיקרון זה הוא בעל חשיבות עליונה משום שהוא מבהיר כי מקבלי החלטות, מנהיגים ופקידים אינם פטורים מאחריות רק משום שהם מחזיקים בתפקיד ממשלתי. בהקשר זה, תפקיד או סמכות אינם מעניקים חסינות, ואחריות אישית הופכת למשמעותית לצד אחריות המדינה.
עקרונות אלה מדגימים שחובתן של מדינות בעולמנו העכשווי משתרעת מעבר להגנה גרידא על גבולותיהן הטריטוריאליים. עליהן למנוע משטחיהן להפוך לפלטפורמות לפעולות המפרות סטנדרטים הומניטריים או ביטחוניים. גישה זו אינה רק חובה חוקית, אלא גם חלק מאחריותן המוסרית והבינלאומית של מדינות לשמור על יציבות, למנוע סבל אנושי ולטפח אמון עולמי. שקיפות, דבקות בסטנדרטים משותפים ואימוץ מדיניות מונעת יכולים ליצור סביבה שבה אינטראקציות צבאיות וביטחוניות, אפילו בנסיבות גיאופוליטיות מורכבות, מונחיות על ידי כיבוד שלטון החוק, שמירה על ביטחון האדם וקיימות היחסים הבינלאומיים. בעוד שדרך זו מאתגרת, זוהי הדרך היחידה לבנות מסגרת אחראית ומאוזנת לשיתוף פעולה חוצה גבולות.
מכיוון שהמשפט הבינלאומי, ואפילו החלטות האו"ם, רואים בהתקפות על אתרים כמו גשרים ותחנות כוח פשעי מלחמה, מדינות קרובות ורחוקות מאיראן המאפשרות מתקפה פוטנציאלית של טראמפ על ארצנו נחשבות מבחינה משפטית לשותפות בפשע זה ויש להטיל עליהן אחריות במסגרת המשפט הבינלאומי בדיוק כמו התוקפן. אם נשיא ארה"ב ההזוי והפושע ינסה לממש את איומו, הוא בהכרח יצטרך לנצל את היכולות השונות של מדינות מסוימות באזור ומחוצה לו. החוק הבינלאומי דורש שמדינות ביניים אלו יהיו שותפות לפשע בדיוק כמו המדינה התוקפת, ומטבע הדברים, פעולות התגובה וההגנה של המדינה התוקפת (איראן) יכולות לכלול מדינות אלו בנוסף לתוקפן (ארצות הברית).