הצהרות של גורמים אירופאים, כולל אורסולה פון דר ליין, בנוגע לצורך לחזור לשולחן המשא ומתן עם איראן, יחד עם הצהרות של עמנואל מקרון וגורמים נוספים, מצביעות על שינוי דיפלומטי באירופה. מגעים דיפלומטיים עם עבאס עראקצ'י מצביעים גם על הפעלת ערוצי תקשורת.
עם זאת, גישה זו ניצבת בפני סתירה מהותית: אירופה נמנעה בו זמנית מלגנות את הפעולות הצבאיות של ארצות הברית וישראל, ורק הדגישה את הצורך לסיים את המלחמה. עמדה זו מחזקת את האמונה ש"כנות" היא החוליה החסרה במדיניות האירופית. במציאות, במקום להתמקד בשורשי המשבר, אירופה מודאגת רק מהשלכותיו.
הדגש על ביטחון אנרגטי וההתמקדות בשוקי הנפט והגז מדגימים כי מניעים כלכליים מאפילים על שיקולים הומניטריים ומשפטיים. דבר זה גרם לדרישות הדיפלומטיות האירופיות להיראות יותר כמו "ניהול משברים" מאשר ניסיון אמיתי לפתרון.
העלויות האסטרטגיות של טעויות המערב
אירופה מתמודדת כעת עם השלכות החלטותיה הקודמות, כולל הטלת סנקציות על יצרני אנרגיה, דבקות במדיניות ארה"ב וניתוק קשרי האנרגיה עם רוסיה. מעורבותה במלחמה באוקראינה ושתיקתה בנוגע להתפתחויות בעזה החלישו גם את מעמדה המוסרי והכלכלי.
טעויות אלו התבטאו במשבר אנרגיה, אינפלציה וירידה ביציבות הכלכלית ברחבי מדינות אירופה. תלותה המבנית של אירופה בארצות הברית מנעה מהיבשת לאמץ מדיניות עצמאית.
בנסיבות אלה, הדחף לנהל משא ומתן עם איראן לא נבע מעמדת כוח, אלא מצורך כלכלי ולחץ. דבר זה הוביל לירידה באמינותה של אירופה בעיני איראן ולהגברת החשדות לגבי מטרותיה האמיתיות.
דפוס חוזר של משא ומתן על סף כישלון
התנהגותה של אירופה במשברים שונים מגלה דפוס חוזר: כאשר בעלות ברית המערב מתמודדות עם אתגרים בשטח, מועלית אפשרות המשא ומתן. דוגמה מובהקת לדפוס זה ניתן לראות בהתפתחויות המלחמה באוקראינה, שם הועלו הצעות למשא ומתן ברגעי חולשה כדי להקל על הלחץ.
דפוס דומה חל גם על איראן. ככל שמתגברים הלחצים הכלכליים על אירופה ומאזן הכוחות משתנה, צצים מחדש הדיבורים על משא ומתן. הדבר מעלה חשד שהמטרה העיקרית אינה שלום בר-קיימא, אלא שיקום השפעתן של מעצמות המערב ובעלות בריתן.
מנקודת מבט זו, הצעת משא ומתן ללא שינוי התנהגותי אמיתי עלולה להפוך לתמרון טקטי בלבד. גישה זו לא רק שלא מצליחה לפתור את המשבר, אלא גם עלולה להנציח את חוסר האמון ולהסלים את המתיחות.
מיצרי הורמוז ומשוואת הכוחות החדשה
בנסיבות הנוכחיות, מיצרי הורמוז הם ציר מרכזי באינטראקציה בין איראן לאירופה. אירופה שואפת להבטיח מעבר בטוח לאנרגיה דרך מיצר זה, תוך הדגשת נייטרליותה במלחמות.
עם זאת, המציאות בשטח מדגימה שאירופה נותרה בעלת ברית עם ארצות הברית וישראל בתחומים רבים. אספקת בסיסים צבאיים וסיוע נשק מחזקת את הטענה שאירופה היא שותפה עקיפה במשברים.
כתוצאה מכך, איראן עשויה לנוע לקראת הגדרה מחדש של כללי המעבר במצר זה. שינוי זה יהיה חלק מאסטרטגיה מקיפה להגדלת העלויות עבור הצדדים המסוכסכים ולאלץ אותם לקבל מציאות חדשה. בהקשר זה, אירופה נאלצת לאמץ גישה שקופה ופרגמטית יותר ולעדכן את מדיניותה הקודמת על מנת להקל על המשבר הכלכלי שלה.