את הראיון האחרון של סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס עם הוושינגטון פוסט יש לקרוא מנקודת מבט שונה ומעודנת יותר; לא כהצהרת עמדה ברורה, אלא כניסיון לנהל מערך הולך וגדל של אי-ודאויות שהפכו את תקיפת איראן לאחת האפשרויות המעורפלות והמסוכנות ביותר במדיניות החוץ האמריקאית. בניגוד לטון האסרטיבי של ואנס, המציאות כיום היא שהעיתוי, ההיקף, הצורה והתוצאה של כל פעולה צבאית נגד איראן אינם ברורים לוושינגטון, ואי-ודאויות אלו הפכו בעצמן לסוגיה אסטרטגית.
בנסיבות אלה, התעקשותו של ואנס כי "אין סיכוי" שפעולה צבאית תוביל למלחמה ממושכת במזרח התיכון היא יותר ניסיון להסיט את אי-הוודאויות הללו לעין הציבור מאשר השתקפות של הערכת שטח. הוא מנסה להציג תמונה ניתנת לניהול, לטווח קצר ובעלת עלות נמוכה של האפשרות הצבאית - תמונה שהוכתמה קשות על ידי חוויות עיראק ואפגניסטן. מנקודת מבט זו, יש לראות את הראיון של ואנס כחלק מתרגיל "אמינות איום" שמטרתו לחזק את תדמיתו של מנהיג המתואר כ"על סף מלחמה", ולא כראיה למוכנות אמיתית למלחמה.
הצהרות אלו לוו בשורה של פעולות מעשיות ותקשורתיות לחיזוק נרטיב זה. הידיעה על עזיבתה של ספינת המלחמה ג'רלד ר. פורד ממזרח הים התיכון ועל העברתה מיוון לחיפה, יחד עם דיווחים על פינוי כוחות נוספים ממפקדת הצי החמישי של ארה"ב בבחריין, נשאו מסר אחד: הדגמה של רצון לנקוט פעולה צבאית. ללא קשר לערכם המבצעי בפועל, צעדים אלו מילאו תפקיד מכריע בעיצוב התפיסה הציבורית; כלומר, להטמיע את הרושם שהאופציה הצבאית לא רק על הפרק אלא גם קרובה.
אך הפגנת כוח זו עומדת בבירור בסתירה לאילוצים הפנימיים של ארצות הברית. אחד הגורמים המשמעותיים ביותר הפוגעים ישירות באמינות האיום הצבאי הוא המאמץ הגובר של הקונגרס להגביל את סמכויות המלחמה של הנשיא. לאחר החוויות היקרות של שני העשורים האחרונים, חלק גדול בקונגרס, ובמיוחד במחנה הדמוקרטי, מהסס לאפשר לבית הלבן להיכנס לסכסוך נוסף במזרח התיכון ללא אישור מפורש. לחץ מוסדי זה אומר שגם אם לרשות המבצעת יש את הרצון הפוליטי, הדרך המשפטית והפוליטית ליישומו אינה קלה.
במקביל, ההבדלים המהותיים של איראן מעיראק ואפגניסטן מגבירים עוד יותר את הספקות. לאיראן יכולת גבוהה לגיוס עממי אל מול איומים חיצוניים, כוח צבאי לא פרופורציונלי, רשת של בעלות ברית ועומק אסטרטגי אזורי. מסיבה זו, אזהרתו המפורשת של המנהיג העליון כי כל התקפה אמריקאית מוגבלת עלולה להוביל למלחמה אזורית אינה רק רטורית; היא משקפת מציאות מעשית. אזהרה זו היא בדיוק אי הוודאות שוואנס מנסה להפיג רטורית, אך לא ניתן להפיג אותה בפועל.
עיתוי האקלים הזה, המקביל לסבב השלישי של שיחות עקיפות בין איראן לארצות הברית בז'נבה, הוא בעל משמעות כפולה. ההערכות החיוביות הראשוניות מצד עומאן, ששימש כמתווך, ומעבאס עראקצ'י מצביעות על כך שהמשא ומתן עבר את מבחן הרצון ונכנס לשלב הטכני, עד כדי כך שהשיחות הללו מתוכננות להתחדש בשבוע הבא בווינה. התפתחות זו מדגימה בבירור כי האפשרות הדיפלומטית נותרה בת קיימא ויעילה עבור שני הצדדים.
בנסיבות אלה, ארצות הברית ניצבת בפני סתירה מבנית: כדי להשיג יתרון בשולחן המשא ומתן, היא זקוקה לאיום אמין; אך כדי להימנע ממלחמה יקרה ובלתי נשלטת, היא נאלצת להימנע מלפתוח אחת. כתוצאה מכך, האיום מתגבר בו זמנית ברמה הרטורית והתיאטרלית, מבלי לחצות את סף הפעולה. הראיון עם ואנס, תמרונים צבאיים מוגבלים ולחץ תקשורתי הם כולם מרכיבים של אסטרטגיה זו.
מה שאנו עדים לו בהתנהגותה של וושינגטון כיום אינו אינדיקציה לגישה החלטית למלחמה, אלא השתקפות של משבר מבצעי. כעת, יותר מתמיד, אמריקה צריכה לשמור על תדמית של מוכנות מבצעית, משום שהיישום בפועל של תוכנית כזו עומד בפני אי ודאות שעלולה להוציא את כל המשוואה האזורית מאיזון.
בינתיים, דיפלומטיה נותרה האפשרות הסבירה ביותר; דיפלומטיה שחייבת להתבסס על אסטרטגיה של "פעולה מהירה" אל מול איום חזק אך מעורפל.