ז'נבה מארחת היום סבב חדש של שיחות גרעיניות בין איראן לארצות הברית. שיחות אלו, שמטרתן לכאורה היא לנהל את המחלוקות ולהקל על המתחים, ניצבות בפני אתגר עמוק יותר: פער בנרטיבים ושאלה לגבי אמינות הניתוחים ברמת קבלת ההחלטות בוושינגטון.
בעוד שהאקלים הפוליטי האמריקאי עדיין מושפע מסדרה של הצהרות מטעות בעקבות נאום מצב האומה השנתי של דונלד טראמפ לקונגרס אתמול, המשא ומתן בז'נבה מתמודד לא רק עם חילוקי דעות טכניים אלא גם עם משבר תפיסות. שלוש הנקודות העיקריות בנאומו של טראמפ - טענתו שאיראן נמצאת במרחק שבוע אחד מיייצור החומר הדרוש לבניית פצצה, 32,000 ההרוגים במחאות בינואר ומאמצי איראן לפתח טילים בליסטיים בין-יבשתיים כדי לאיים על ארצות הברית - הציגו תמונה רחוקה מאוד מהמציאות בשטח ומהמציאות הטכנית. איראן תיארה באופן חד משמעי טענות אלו כ"מפוברקות" ו"שקרים גדולים".
חשיבותה של סוגיה זו טמונה לא רק באי הדיוק של הנתונים והניתוחים, אלא גם במקור הנרטיבים הללו ובהפצתם. בכל תהליך דיפלומטי בר-קיימא, רמה מינימלית של הבנה משותפת של העובדות היא חיונית. אם תהליך קבלת ההחלטות הפוליטיות בארה"ב מבוסס על נתונים מוגזמים או מעוותים, תהליך המשא ומתן סוטה ממהלכו הטכני והופך לשדה קרב לכשלים קוגניטיביים.
בהקשר זה, ניתן לשקול מספר אפשרויות. הראשונה היא שנשיא ארה"ב קיבל מידע לא מדויק, דבר המצביע על פגם בערוץ העברת הניתוח הטכני לרמה הפוליטית. במקרה זה, או שהמנהל הראשי של המשא ומתן או צוות הביטחון הלאומי הציגו את הנתונים בצורה שגויה, או שהם תעדפו שיקולים פוליטיים על פני עובדות טכניות בעת עיצוב הנרטיב. מצב זה לא רק פוגע באמון הצד השני אלא גם מעוות את איכות קבלת ההחלטות בתוך ארצות הברית.
האפשרות השנייה היא מניפולציה מכוונת של נרטיב האיום. בהקשר זה, ההסלמה בו-זמנית בתחומי הגרעין, ביטחון המולדת והטילים נתפסת כחלק מאסטרטגיית לחץ רב-שכבתית שמטרתה לחזק את עמדת המשא ומתן בז'נבה, לשכנע את הקונגרס ולכוון את מדיניות הפנים של ארה"ב לעבר אפשרויות מחמירות יותר. הפיכת תוכנית הטילים האזורית של איראן לאיום טרנס-יבשתי על ארצות הברית הגיונית בהקשר זה. סוג של שינוי ברמת האיום כדי להכשיר את מדיניות הלחץ המקסימלי.
האפשרות השלישית היא השפעתן של מסגרות ביטחון חיצוניות. בשנים האחרונות, ניתוח האיום הגרעיני והטילים האיראני בחוגים מערביים מסוימים הושפע רבות מתפיסות ביטחון ישראליות. אם תפיסות אלו ייכנסו לתהליך קבלת ההחלטות בוושינגטון ללא סקירה מקצועית, טבעי שהשיח האמריקאי הרשמי יטה לאותו כיוון. במקרה זה, לא מדובר רק בנאמנות לנשיא, אלא בהיצמדות למסגרת אנליטית ספציפית שעשויה להיות רחוקה מאוד מנתונים אובייקטיביים. מנקודת מבט אסטרטגית, המצב הנוכחי דומה למשחק מידע אסימטרי, שבו צד אחד מקבל החלטות על סמך נתונים לא שלמים או שולח במכוון אותות מוגזמים כדי להשפיע על חישובי הצד השני. בשני המקרים, הסיכון לפרשנות שגויה גובר. אם טהרן תראה בהצהרות אלו עדות לחוסר אמינות או ניסיון להפעיל לחץ, רמת האמון המינימלית הדרושה לקידום המשא ומתן תפחת. מצד שני, אם וושינגטון תבסס את מדיניותה על נרטיבים מנופחים אלה, הסבירות לחישוב שגוי של תגובת איראן תגדל.
שיחות ז'נבה היום אינן עוסקות רק בדיון בהתחייבויות טכניות ובצעדי נגד, אלא גם במבחן לאיכות ערוצי הניתוח בארצות הברית. השאלה הבסיסית היא: האם קבלת ההחלטות בוושינגטון עדיין מושפעת מנתוני מומחים ודוחות מדויקים, או ששיקולים פוליטיים, לחצים פנימיים ותגובות יתר ביטחוניות קיבלו עדיפות?
הצלחתו או כישלונו של סבב השיחות הזה תלויים, מעל לכל, במשתנה אחד: חזרה למציאות. ללא בסיס אנליטי משותף, אפילו הטקסט המוכן ביותר של הסכם יהיה שביר. ז'נבה כיום אינה רק זירת משא ומתן; היא גם קרקע ניסוי לאיזון בין פוליטיקה למציאות בקבלת ההחלטות האמריקאית. אם איזון זה לא ישוחזר, כל הסכם יהיה נתון לחוסר יציבות אסטרטגית.