לבסוף, לאחר ימים של סיקור תקשורתי אינטנסיבי, נשא דונלד טראמפ את נאום מצב האומה השנתי שלו לקונגרס האמריקאי. נאום זה, שנשא יום אחד בלבד לפני תחילת הסיבוב השלישי של המשא ומתן המכריע עם איראן, הדגים כי וושינגטון ממשיכה במדיניות הלחץ והאיומים שלה כלפי טהרן. למרות טענותיו החוזרות ונשנות של טראמפ על "העדפת דיפלומטיה", תוכן נאומו משדר מסרים ברורים לגבי יעדי אמריקה וכיוונה האסטרטגי כלפי איראן, דבר המחייב ניתוח מדוקדק של תוכן הצהרותיו והשלכותיהן האסטרטגיות.

איראן היא מוקד נאומו של טראמפ.

טראמפ הקדיש חלק ניכר מנאומו לאיראן, והאשים את טהרן בסדרה של האשמות קשות וחוזרות על עצמן: תמיכה בטרור, דיכוי מפגינים מקומיים וניסיון לרכוש נשק גרעיני. הוא ציטט את המבצע הצבאי של הקיץ שעבר, המכונה "פטיש חצות", כדוגמה למוכנות הצבאית ויכולת ההרתעה של אמריקה. מעבר להיבט המעשי שלו, צעד זה היה בבירור תמרון תעמולה ופוליטי, שכן טראמפ ביקש לשכנע את קהל היעד המקומי ואת הקהילה הבינלאומית בכוחה ובנחישותה של אמריקה כלפי איראן. הוא המשיך להעלות ספקות חסרי בסיס לפיהן האיראנים טרם הצהירו במפורש שאינם שואפים לנשק גרעיני.
יתר על כן, טענותיו חסרות הבסיס של טראמפ בנוגע למחאות פנימיות באיראן ולמותם של למעלה מ-32,000 בני אדם, למרות שנראות לגיטימיות לדעתו ומהוות תירוץ ללחץ פוליטי, הן למעשה טקטיקה נוספת בה משתמשת התקשורת האמריקאית כדי להגביל את המרחב הדיפלומטי של איראן ערב המשא ומתן המכריע ביום חמישי. טענות אלו, יחד עם איומים צבאיים והתייחסויות לתוכניות טילים, מציירות תמונה של איראן תחת לחץ ושולחות מסר ברור למשא ומתן האיראניים: כל צעד מחוץ למסגרת דרישות וושינגטון ייתקל בתגובה חזקה. בליבתו, ההיבט התעמולתי של הרטוריקה של טראמפ הוא שהוא מבקש להציג את איראן כמעצמה מאיימת, ובכך להשפיע הן על דעת הקהל הפנימית בארצות הברית והן על הקהילה הבינלאומית. זה מהווה סוג של לחץ פסיכולוגי ותקשורתי על איראן, והמשא ומתן האיראניים בהחלט חייבים להתייחס אליו כאחד המשתנים המורכבים במשא ומתן.
למרות הרטוריקה האנטי-איראנית שלו, טראמפ הדגיש שוב ושוב את "העדפתו לדיפלומטיה", והצהיר על נכונותו להיכנס לדיאלוג תוך אזהרה בו זמנית כי כל ניסיון איראני לרכוש נשק גרעיני ייתקל בתגובה מיידית. גישה כפולה זו היא אסטרטגיה קלאסית במדיניות החוץ האמריקאית: שילוב של לחץ ואיומים עם דיפלומטיה מוגבלת. מנקודת מבט אסטרטגית, משמעות הדבר היא שכדי שאיראן תרוויח באמת מהמשא ומתן, עליה לשמור על יכולת ההרתעה שלה ובמקביל לשלוח מסרים דיפלומטיים יעילים המדגימים את יכולתה של טהרן לנהל איומים ולחץ. בהתייחסה לתוכניות הטילים של איראן ולחתירה לכאורה שלה אחר נשק גרעיני, טראמפ שרטט קווים אדומים משלו. בין אם טענות אלו אמיתיות ובין אם תעמולתיות, הן חלק ממאמץ אמריקאי להגביל את אפשרויותיה של איראן במשא ומתן. הנקודה האסטרטגית של איראן היא להוכיח שפיתוח הטילים ותוכנית הגרעין שלה הם הגנתיים ושלווה בלבד, ואינם מהווים איום על הביטחון העולמי. ניהול עמימות זו יהיה המפתח להצלחה דיפלומטית בימים הקרובים.

טקטיקות מלחמה במסווה של רטוריקה  

באופן כללי, שימוש באיראן ככלי לחיזוק מעמדה הפנימי הוא היבט מרכזי ברטוריקה של טראמפ. על ידי שילוב הצלחות כלכליות, ביטחוניות וצבאיות אמריקאיות עם נרטיב אנטי-איראני, הוא מנסה לשכנע את הציבור האמריקאי שמדיניות הפעלת הלחץ על איראן היא לגיטימית והכרחית. מעבר להשפעתה על דעת הקהל האמריקאית, אסטרטגיה זו משפיעה ישירות על המשא ומתן עם איראן, שכן ארה"ב אינה יכולה להתעלם מלחצים פוליטיים פנימיים, וכל ויתור עלול להיתקל בתגובת נגד מצד הציבור או חברי קונגרס.
נאומו האחרון של טראמפ לקונגרס לא היה רק ​​דיווח על מצבה של ארצות הברית, אלא כלי אסטרטגי להשפעה על אווירת המשא ומתן עם איראן. הטקטיקה שלו ברורה: להשתמש בדיפלומטיה, לצד לחץ ואיומים, תצוגות כוח צבאי, תעמולה והשפעה על דעת הקהל העולמית, כדי להתמודד עם איום מפוברק בשם איראן. הוא לא חסך בכלי בטקטיקה זו, אפילו בשקרים גמורים. לעומת זאת, איראן זקוקה לאסטרטגיה חכמה ולניהול יעיל של לחצים מרובים כדי לנצל הזדמנויות דיפלומטיות: חיזוק ההרתעה, ניהול התקשורת והפעלת יכולות דיפלומטיות הן הדרך היחידה לשמר קווים אדומים לאומיים ולהשיג תוצאות מוחשיות במשא ומתן הקרוב. הצלחתה של איראן במשא ומתן דורשת איזון עדין בין דיפלומטיה אקטיבית לתצוגות הרתעה, יחד עם התנגדות מושכלת וגמישה לגישה הסמכותית של הצד השני. כל ליקוי בתחום זה עלול להגביל באופן משמעותי את אפשרויות המשא ומתן שלה.