החלק בנאום מצב האומה של הנשיא דונלד טראמפ היום שעסק באיראן נשא מסרים אסטרטגיים ואזהרות שחרגו מעבר לז'רגון הדיפלומטי הרגיל. הצהרותיו ותמונותיו הציגו את איראן כאיום חמור ומיידי: החל מתוכנית הגרעין שלה ופיתוח טילים בליסטיים ועד לסוגיות של ביטחון וזכויות אדם, כולם מנוסחים באופן שתיאר סכנה פוטנציאלית ומיידית. באמצעות שימוש חוזר בביטויים כמו "שאיפות גרעיניות" ו"איומים ישירים על המולדת האמריקאית ועל בסיסינו בחו"ל", כמו גם טענות לא מציאותיות לגבי מותם של אלפי מפגינים, טראמפ העניק לנאומו תחושה של דחיפות וחרדה, תחושה שהגדילה את הסבירות לתגובה פנימית מהירה והכשירה החלטות עתידיות. טון ומבנה משפט זה, יחד עם המשיכה התקשורתית שלהם, הם כלים חשובים לעיצוב דעת הקהל ולהדגשת האיום האיראני. כל מילה ונתון סטטיסטי נבחרו לא רק כדי להעביר עובדה, אלא כדי ליצור רגישות ולהנחיל תחושת רצינות בנושא. אפילו התעקשותו של טראמפ כי טהרן "מעולם לא הצהירה כי פירקה לחלוטין את תוכנית הגרעין שלה", וחזרתו על הצהרה זו, מחזקת את הנרטיב שלו, ומציגה את איראן לא רק כמתחרה פוטנציאלית, אלא כאויבת שמכשוליו חייבים להיקבע מראש.
עם זאת, התבוננות בנאום זה אך ורק דרך עדשת האיום מגבילה את הניתוח. התרחיש השני, התואם יותר את המציאות הפנימית והחיצונית של ארה"ב, ואינו סותר את גישתו העוינת, הוא "הנדסת ציפיות". תרחיש זה שואף לשלוט בחשיבה האיראנית ולהכין את דעת הקהל האמריקאית ואת הממשלה לקבל הסכמים מוגבלים או לא שלמים. מספר מציאויות שטח ופוליטיות תומכות בפרשנות זו: החרם על הנאום על ידי כמה סנאטורים ונציגים, התגובות הביקורתיות מצד התקשורת וחברי קונגרס שנכחו, סקרים מקומיים המראים שרוב הציבור האמריקאי מתנגד ליציאה למלחמה, הדלפת הצהרות ראשי המטות המשולבים של ארה"ב ותגובתו של טראמפ, כמו גם ההצעות שהוחלפו בין שני הצדדים - כל זה מצביע על כך שסביבת קבלת ההחלטות בארה"ב בנוגע לסוגיה האיראנית רצופה עמימות.
במשך חודשים, טראמפ משתמש באסטרטגיית "סף ההכחדה" כאמצעי לחץ פסיכולוגי כדי לאלץ את איראן להיכנע על ידי שליחת ציוד צבאי עצום למערב אסיה, הגברת איומים מילוליים והדגשת הסכנה הפוטנציאלית מצד איראן. כעת, כישלון האסטרטגיה הזו ניכר בבירור בהצהרותיו האחרונות של סטיב ויטאקר; בראיון לפוקס ניוז, הוא הצהיר כי טראמפ הופתע וכועס על כך שאיראן לא פחדה ולא נכנעה, והוא לא הבין מדוע טהרן לא נכנסה לפאניקה ובחרה בדרך הכניעה. תגובה זו מראה כי ארצות הברית ציפתה לאלץ את איראן לסגת או לעשות ויתורים מיידיים על ידי הפגנת כוח ויצירת לחץ מקסימלי, אך המציאות בשטח והמדיניות האסטרטגית של איראן לא עמדו בציפיות אלה. כעת, אם טראמפ יבחר בדרך המלחמה, לאור אי הוודאות הרבות לגבי אירועי היום שאחרי המלחמה, אין לו תמונה ברורה והוא רואה בסיכון לכישלון בהשגת מטרותיו הפוליטיות והביטחוניות הרצויות כגבוה. לכן, אם בכוונתו להצדיק את נוכחותם של מספר רב של חיילים אמריקאים באזור על ידי הגעה להסכם, עליו לחזק כלים פסיכולוגיים ופוליטיים כדי להציג כל הסכם, גם אם הוא לא שלם ומוגבל, כהצלחה גדולה למכירה לדעת הקהל המקומית והחו"ל, וזה יושג רק על ידי הדגשת האיום האיראני.
על ידי התנגדות ללחץ מקסימלי, איראן ביססה את המסגרת האסטרטגית שלה והגדילה את עלות ההחלטות האמריקאיות. עם זאת, על ידי הפגנת כוח, טראמפ מנסה לשמור על מדיניות פנים אמריקאית מתואמת ולגרום לכל תוצאה של המשא ומתן להיראות לטובתו וניתנת למכירה לדעת הקהל. שני תרחישים אלה נוכחים בו זמנית בנאום: מצד אחד, איראן מוצגת כאיום ממשי ומיידי על מנת למשוך את תשומת לב התקשורת ודעת הקהל; מצד שני, תיאור זה הוא כלי לחץ להפחתת ההתנגדות ולהכשרת הסכם אפשרי.
השילוב של שני התרחישים של איום מיידי והנדסת ציפיות הופך את ניתוח נאומו של טראמפ למורכב ורב-שכבתי יותר: כל החלטה עתידית שלו, בין אם בשיחות ז'נבה ובין אם בפעולות שטח, ניתנת לפירוש לאור שתי גישות אלה. אין לקרוא את ניתוח נאומו של טראמפ אך ורק במונחים של תרחיש טרום-מלחמה. המציאות הפנימית של ארצות הברית, התנהגות הנציגים, התקשורת והמשקיפים, כמו גם אי-הוודאויות הקיימות, מראות שחלק משמעותי מהמסר של טראמפ קשור ל"קביעת קריטריוני ההצלחה להסכם" ולא רק לרקע למלחמה. יחד עם זאת, הצהרותיו ודברי האזהרה שלו גם מחזקים את התרחיש שלפני המלחמה ומזכירים לנו שכל החלטה בתחום מדיניות החוץ מתנדנדת בין אפשרויות צבאיות ודיפלומטיות. כתוצאה מכך, ניתן לראות את נאומו של טראמפ בנושא איראן בו זמנית משתי זוויות: תרחיש טרום-מלחמה המתמקד בהכנת דעת הקהל לאפשרות של סכסוך צבאי, ותרחיש אנטי-מלחמתי המתמקד בהנדסת ציפיות פנימיות ובהכשרת ההסכם. שילוב שני תרחישים אלה הופך את הניתוח לעשיר ומציאותי יותר, ומראה שכל מסקנה חד משמעית לגבי מלחמה או הסכם תהיה שלמה ללא התחשבות בשתי הרמות הללו.