הדליפה של שלושה כלי תקשורת מרכזיים - הוול סטריט ג'ורנל, הוושינגטון פוסט ואקסיוס - של דיווח רגיש של הבית הלבן על הערכה פסימית של בכיר בצבא ארה"ב לגבי תוצאות המלחמה עם איראן אינה רק אירוע חדשותי, אלא "אות מבני" עמוק בתוך מערכת קבלת ההחלטות האמריקאית.
הגנרל דניאל קין, הבכיר בצבא ארה"ב, צוטט כאומר: "צבא ארה"ב מאמין שמלחמה עם איראן תהיה קשה ותהיה לה השלכות הרסניות".
הפרסום בו-זמני של דוחות אלה מצביע על כך שאין לראות את העניין כמחלוקת או דעה אישית, אלא כמסר מתוך מבנה הכוח על המחירים האמיתיים של סכסוך צבאי. תגובתו החפוזה והעצבנית של דונלד טראמפ מחזקת עוד יותר את הרושם שהנושא עוסק בניהול קרע פוטנציאלי בתוך המעמד השליט בארה"ב.
בציוץ האחרון שלו ב-TruthSocial, טראמפ ריכז כמה הצהרות מרכזיות: הכחשה מוחלטת של הדיווחים, מתקפה ישירה על התקשורת כ"חדשות כוזבות", התעקשות שגנרל קין, יו"ר המטות המשולבים, "יודע רק איך לנצח", הגזמה ביכולותיו של מפציץ ה-B-2, והצהרה כי "ההחלטה הסופית היא שלי". במקום לאותת על מוכנות סופית למלחמה, דחיסה זו היא ניסיון להשתלט על הנרטיב מהמוסדות המדגישים את מחירי הסכסוך. אם הערכות התקשורת היו לא מדויקות, תגובה אישית כה ארוכה הייתה מיותרת. במערכת הפוליטית האמריקאית, הדלפות ממוקדות מתרחשות בדרך כלל כאשר פלח במבנה הכוח רוצה להגדיל את העלות הפוליטית והחברתית של החלטה מסוכנת לפני שהיא מתקבלת. כאשר שלושה כלי תקשורת בעלי מוניטין מצטטים את הבכיר הצבאי באומרו כי מלחמה עם איראן תהיה "קשה ומרחיקת לכת", הדיון עובר מ"פעולה מהירה" ל"השלכות אסטרטגיות ואזוריות". שינוי זה במסגרת מגביל ישירות את מרחב התמרון של הנשיא ושולח מסר לציבור ולקונגרס שתרחיש מלחמה אינו קל ואינו זול.
בינתיים, התגובה של דמויות המקורבות למחנה טראמפ הייתה משמעותית ביותר. לארה לומר ומארק לוין הביעו את כעסם על "דליפת המידע הפנימי של הבית הלבן על איראן", ותיארו אותה כמעשה חתרני נגד הנשיא. חשיבותן של עמדות אלו טמונה בעובדה שהן מפגינות תחושה, אפילו בקרב נאמני טראמפ בתקשורת, כי הערכות רגישות בתוך הממשל דלפו. כאשר נושא ה"דליפה" עולה בכתבים פנימיים, פירוש הדבר שהמחלוקת עברה את גבולות הסודיות והגיעה לרמה הדורשת התייחסות מיידית.

נקודה חשובה נוספת היא שינוי הטון של טראמפ כלפי העם האיראני. הצהרתו של סטיב ויטקופף לפיה הנשיא מופתע מכך שאיראן "לא מפחדת" היא, למעשה, הודאה באתגר להרתעה. איום יעיל כאשר הצד השני מאמין בו ולוקח את תוצאותיו ברצינות. אם לאיום חסרה השפעה פסיכולוגית, הלחץ מתאדה, ומקבל ההחלטות נאלץ להרחיב את היקף האיום. ניתן לנתח את שינוי הטון של טראמפ ואת ההתייחסות המשתמעת לפגיעה בעם בהקשר זה; ניסיון להעביר את הלחץ מהרמה הממשלתית לרמה החברתית. בעבר, הוא ניסה להבחין בין "ריבונות" ל"עם" והציג את עצמו כאלוף העם. אך במסרו האחרון, בכך שהבהיר שאם לא תהיה הסכמה, "גם העם ייפגע", הוא מכליל את האיום כך שיכלול את החברה. שינוי הטון הזה אינו מקרי. כאשר האיום על מבנה השלטון אינו מייצר את אפקט ההרתעה הצפוי, כלי הלחץ מכוון להסתת חרדה ופאניקה בקרב הציבור, בהנחה שהחברה המכוונה תכריח את הממשלה לעשות ויתורים.
עם זאת, גישה זו פגומה מיסודה. בנסיבות בהן האיום החיצוני מתקרב לרמה קיומית, הניסיון ההיסטורי הראה שתגובות חברתיות אינן מובילות בהכרח ללחץ עממי; במקום זאת, מנגנוני לכידות פנימיים הופכים לעתים קרובות ליעילים יותר.
הכללת האיום על האוכלוסייה יכולה להפחית אילוצים קודמים על התגובה ולהרחיב את היקף תגובת הנגד. מנקודת מבט זו, חלק מפקידי הצבא האמריקאים מטילים ספק באפשרות לשלוט בתוצאות המלחמה.
יחד עם זאת, גם השפעתה של הרטוריקה המקורבת לבנימין נתניהו על חישובי הבית הלבן משמעותית. ברטוריקה זו, לחץ מוגבר מוצג כאמצעי כפייה או אפילו קריסה, מבלי להתחשב בהיגיון הישרדותה של איראן ובתגובותיה המבניות. התוצאה של תפיסה זו היא העלאת רמת האיום לסף שהצד השני מחשיב כקיומי, ובכך למקסם את יכולתו להתנגד.
...מנקודת מבט אסטרטגית, המוטיבציה העיקרית לשיגור מתקפה צבאית על איראן אינה טמונה בכוח הצבאי האמריקאי, אלא בחוסר הוודאות השורר, המבשר מלחמה אזורית; מלחמה שעלולה להתעלות מעל רמת הסכסוך הישיר, להתפשט לשחקנים שאינם מדינתיים ולאיים על האינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה על פני שטח גיאוגרפי רחב. צבא ארה"ב מודע היטב לכך שבתרחיש כזה, אפילו ניצחון טקטי אינו בהכרח מתורגם להצלחה אסטרטגית.
בתורת המשחקים, ניתן לראות את המצב הנוכחי כמבחן אמינות של האיום. אם האיום חסר אמינות, הצד המאיים נאלץ להסלים את האיום שלו או לחפש הסכם. תגובתו החדה של טראמפ ושינוי הטון שלו מרמזים שהוא מנסה לשקם את אמינות האיום; עם זאת, ההדלפות והאזהרות העקיפות מהצבא הגדילו בו זמנית את העלות של דרך פעולה זו.
ההתכנסות של התפתחויות אלו - כולל ההדלפות בו-זמניות, תגובתו החפוזה של טראמפ, המחאות של אנשי תקשורת המקורבים לו בנוגע להדלפות, והשינוי בנימת האיום המופנה כלפי העם האיראני - מצביעים על מחלוקת אמיתית בתוך מבנה הכוח האמריקאי בנוגע ל"סיכונים והשלכות של מלחמה". השאלה המרכזית היא: איזה היגיון יגבר בסופו של דבר בתהליך קבלת ההחלטות? האם יהיה זה היגיון הלחץ לוויתורים מהירים המבקשים קבוצות קיצוניות המזדהות עם ישראל, או היגיון הזהירות בנוגע למלחמה בעלת היקפה והשלכות בלתי צפויות?