במבט ראשון, הצהרותיו האחרונות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בנוגע למועד האחרון של "10-15 יום" להכרעת גורל ההסכם עם איראן נראות כחזרה על הדפוס המוכר של איומים מילוליים ולחץ פסיכולוגי - דפוס שארצות הברית נוקטת בו במשך שנים כחלק מאסטרטגיית "לחץ ומשא ומתן" המשולבת שלה. עם זאת, צמצום הצהרות אלה לטקטיקת תעמולה בלבד או לכלי מיקוח דיפלומטי יהיה טעות אנליטית חמורה. בנסיבות השטח והאסטרטגיות הנוכחיות, מועדים אלה, במקום לשמש כאמצעי לניהול המשבר, עלולים להפוך לקרקע פורייה לחישוב שגוי, המוביל לאירועים לא רצויים ובלתי צפויים.
מצב הביטחון באזור שונה כעת באופן משמעותי מתקופות קודמות. הנוכחות הצבאית האמריקאית חסרת התקדים באזור, הסלמת המתיחות הגלויה והסמויה כאחד, והמשך המאמצים הדיפלומטיים בו זמנית יצרו מצב מורכב שבו כל צעד שגוי או איתות דו משמעי עלולים לעורר תגובת שרשרת. בהקשר זה, הצהרות מאיימות, במיוחד כאשר הן מלוות במסגרת זמן ספציפית, אינן רק טקטיקה תקשורתית; הן משפיעות ישירות על חישובי הביטחון של הצד שכנגד.
בהקשר זה, אין להתעלם מההתפתחויות של החודשיים האחרונים ברמה האסטרטגית באיראן. למרות שההצהרה שפרסמה מועצת ההגנה האיראנית, הגוף הגבוה ביותר לקביעת מדיניות בתחומי ההגנה והצבא, לא הזכירה במפורש "פעולות מנע", לשונה, הנחותיה וכיווניה פורשו על ידי אנליסטים אסטרטגיים רבים, הן מבית והן בינלאומיים, כמעידים על שינוי בדוקטרינה המבצעית האיראנית. פרשנות זו חוזקה מאוחר יותר, ואף אושרה במרומז, על ידי כמה הצהרות מפורשות של גורמים פוליטיים וצבאיים. המסר של התפתחויות אלו היה ברור: איראן לא תישאר עוד תגובתית בלבד לאיומים ישירים או עקיפים.
הניסיון של המהומות בינואר והאופן שבו איראן התמודדה עם האיומים האמריקאים משמשים דוגמה קונקרטית ליעילותו של היגיון ההרתעה האקטיבי הזה. בשלב זה, טראמפ ניסה לנצל את המהומות הפנימיות באיראן על ידי שליחת מסר ברור: הוא קרא לפורעים להישאר ברחובות ולתפוס בנייני ממשלה, והבטיח "סיוע בדרך". עם זאת, לאחר שכוחות הביטחון החזירו את הסדר במלואו וארצות הברית לא נקטה פעולה, משקיפים רבים הסיקו כי טראמפ נסוג מכניסה לשלב המבצעי, למרות העלויות הפוליטיות והתדמיתיות. הניתוח הרווח באותה תקופה היה שאיראן, בהינתן האיומים הברורים ועל סמך עקרון המניעה, אימצה אסטרטגיה מבצעית ספציפית - כזו שהופכת כל פעולה חיצונית לפגיעה לתגובה מקדימה מיידית ובלתי נשלטת. בנסיבות אלה, קובעי המדיניות האמריקאים העדיפו להימנע מחציית סף המשבר - החלטה שהדגימה שאיומים מילוליים אינם בהכרח מובילים לפעולה החלטית, במיוחד כאשר העלויות גבוהות.
חזרתו של טראמפ לרטוריקה מאיימת ומבוססת על דד-ליינים עלולה ליצור מצב דומה, אם לא מורכב יותר. קביעת לוח זמנים ספציפי, בסביבה שבה הצד השני הוכיח את נכונותו להגיב מראש, מעבירה את הלחץ על קבלת ההחלטות מהרמה הפוליטית לרמה הביטחונית. זה מגביר את הסיכון לחישוב שגוי; אי הבנה, מסר דו-משמעי או פעולה מוגבלת עלולים להסלים במהירות למשבר של ממש שאף צד לא חפץ בו ושקשה לשלוט בו. הצהרתו האחרונה של טראמפ, "או שנגיע להסכם משמעותי או שדברים רעים יקרו", היא יותר מסר סותר מאשר טקטיקת לחץ יעילה. מצד אחד, יש טענה לדיאלוג חיובי, ומצד שני, איום מעורפל של "דברים רעים יקרו". סתירה זו, במיוחד בסביבה מתוחה, עשויה להיות הסוג הגרוע ביותר של איתות אסטרטגי - כזה שאינו מרתיע ואינו מרגיע.
...ניסיון העבר הראה שבעוד שדד-ליינים להכרזות עשויים לשרת מטרה לטווח קצר לצריכה מקומית ולהציג כוח למצלמות, הם לעתים קרובות מובילים למשברים אסטרטגיים במקום להיות כלי לניהול משברים. בסביבה שבה ההיגיון של הרתעה יעילה ותגובה מהירה שלט בחישובי הביטחון, מניפולציה של זמן ואיומים עלולה להוביל לתוצאות בלתי צפויות ובלתי ניתנות לשליטה.