בנרטיב האמריקאי הרווח בנוגע למשא ומתן עם איראן, נשמעת האשמה חוזרת ונשנית: "איראן מנסה לעכב ולערער את השיחות". במהלך השנים, טענה זו הפכה לכלי ללחץ פוליטי ותקשורתי, אך מה שאנו עדים לו כיום במשא ומתן המתמשך, ובמיוחד בהתנהלות המעשית של שני הצדדים, מעמיד בספק רב טענה זו. אם ניקח בחשבון את "זמן" כאינדיקטור העיקרי לרצינות, התמונה משתנה לחלוטין.
ההצהרות המפורשות של אסמאעיל בגאי, דובר משרד החוץ האיראני, ממחישות את השינוי בהגדרה הזה. טהרן הצהירה כי אינה מרוויחה מהארכת המשא ומתן וכי נכנסה לתהליך זה במטרה להגיע לסיום במהירות האפשרית. עמדה זו הגיונית כאשר בוחנים את הרכב והתנהלותה של המשלחת האיראנית: צוות מקיף של מומחים פוליטיים, משפטיים, כלכליים וטכניים שתפקידם לבחון בקפידה את כל ההיבטים של הבנה אפשרית. יתר על כן, איראן אישרה שוב ושוב את נכונותה להישאר בשולחן המשא ומתן כל עוד יידרש כדי להשיג תוצאה ולהמשיך את השיחות ללא הפרעה. גישה זו אינה עדות לבזבוז זמן, אלא ניסיון להפיק ממנו את המרב.
לעומת זאת, התנהגותה של ארצות הברית חושפת סימנים רבים לחוסר רצינות בנוגע לחשיבות הזמן. שליחת דמויות כמו סטיב ויטאקר וג'ארד קושנר למשא ומתן, ללא צוות מגובש של מומחים טכניים ומשפטיים, משקפת את השקפתה השטחית של וושינגטון על תהליך הדיאלוג. משא ומתן על נושא מורכב ורב-גוני כמו איראן דורש עבודת מומחים מתמשכת, תכנון תרחישים, חישוב השלכות משפטיות וטכניות והקצאת זמן מספקת - אלמנטים פחות ניכרים בהרכב ובתזמון של המשלחת האמריקאית.
זלזול זה בזמן מחמיר על ידי פעולות דומות של ארה"ב. במקום להתמקד בשולחן המשא ומתן, פקידים אמריקאים מעניקים ללא הרף ראיונות לתקשורת, שולחים מסרים סותרים, ובו זמנית מציגים את כוחם הצבאי באזור. פעולות אלה לא רק אינן מצליחות לקדם את המשא ומתן אלא גם מסיטות זמן מדיאלוג אמיתי לכיוון לוחמה פסיכולוגית ותמרונים פוליטיים. משא ומתן שנועד להוביל להסכם מתקיים בחדר המשא ומתן, מנוהל על ידי מומחים, לא באמצעות איומים, פוזות תקשורתיות ולחץ חיצוני.
בינתיים, תפקידו של דונלד טראמפ כשחקן מחוץ לשולחן המשא ומתן, אך נוכח באופן בולט באווירה הפסיכולוגית שלו, הוא בולט. על ידי הדגשה חוזרת ונשנית של "חשיבות המשא ומתן" תוך שליחת מסרים סותרים בו זמנית, טראמפ מבקש לערער את שיווי המשקל הפסיכולוגי של תהליך הדיאלוג. הצהרתו על "מעורבות עקיפה במשא ומתן" היא עדות רבה יותר למחויבותו מאשר תעלול תקשורתי גרידא. לעומת זאת, איראן הצהירה במודע ובחכמה כי סוג זה של השתתפות קשור לצד האמריקאי, וכי לטהרן אין תפקיד בו; עמדה המדגימה את כוונתה של איראן לא לבזבז זמן משא ומתן בתגובה לדרמות אישיות ותקשורתיות.
אם זמן הוא מדד להצלחה, איראן, באמצעות צוות המומחים הייעודי שלה, נכונותה למשא ומתן ממושך ותשומת ליבה לפרטים, הראתה שהיא מבקשת תוצאה אמיתית. לעומת זאת, ארצות הברית שולחת מסר סותר על ידי הסתמכות יתר על המידה על ספקטקל תקשורתי, שליחת נציגים לא כשירים והזנחת כלי משא ומתן מקצועיים. לכן, ההאשמה בבזבוז זמן לא רק מתיישבת עם העובדות בשטח, אלא שכיום יותר מתמיד היא חוזרת לוושינגטון עצמה, שם "זמן משא ומתן" לא נלקח ברצינות כנכס אסטרטגי.