על פי CBS News, המצטטת שני מקורות המעורים בנושא, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הבהיר במהלך פגישתו בדצמבר עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו באתר הנופש שלו במאר-א-לאגו כי ארצות הברית תתמוך בתקיפה ישראלית על מתקני טילים בליסטיים איראניים אם המשא ומתן בין טהרן לוושינגטון לא יוביל להסכם. הדו"ח מציין גם את דבריו של טראמפ לאחר מכן לפיהם ארה"ב תשקול אפשרות צבאית "נוספת" אם איראן תבנה מחדש את תוכניתה הגרעינית או את יכולותיה הטילים. חשיבותה של ידיעה זו טמונה לא רק בתוכנה אלא גם בעיתוי שלה, המקביל לסבב החדש של השיחות האיראניות-אמריקאיות בז'נבה. ראוי לציין כי הדגשת האפשרות הצבאית ערב המשא ומתן אינה בהכרח סימן לביטחון.
לעתים קרובות, התנהגות זו מצביעה על ספקות לגבי האפשרות להגיע להסכם רצוי באמצעים דיפלומטיים. כאשר המשא ומתן יעיל, האיום הצבאי בדרך כלל ממעיט בערכו, ואינו מקבל כותרות. מנקודת מבט זו, דו"ח CBS משקף את הדילמה הטמונה בהיגיון של הפעלת לחץ ללא עלות, ולא להיות אינדיקציה למלחמה קרובה. יש להבין את דו"ח CBS בהקשר של "הודעות מקדימות לפני משא ומתן", ולא כהכרזת מלחמה. דליפת הצהרה כזו דרך כלי תקשורת, בהסתמך על מקורות לא רשמיים, מעידה על דפוס מוכר: הפעלת לחץ מבלי לקחת אחריות רשמית. בדפוס זה, האיום חייב להיראות אמיתי מספיק כדי להשפיע על חישובי הצד השני, אך להישאר מעורפל מספיק כדי שמקבל ההחלטות לא ירגיש את המחיר המשפטי והפוליטי. להתמקדות הדו"ח בתוכנית הטילים של איראן יש גם השלכות אסטרטגיות.
בניגוד לסוגיה הגרעינית, המוגדרת במסגרות משפטיות ומשא ומתן, תחום הטילים מוצג במכוון כשדה פתוח ללא כללים משותפים, על מנת למקסם את המינוף. שינוי זה במוקד האיום הוא, למעשה, ניסיון להגדיר מחדש את סדר היום של המשא ומתן ולהוסיף אלמנטים חדשים למשוואת המשא ומתן. אך החלק המכריע ביותר בסיפור טמון בהנחה הסמויה מאחורי איום זה: שישראל מסוגלת לתקוף ושארצות הברית תישאר רק "תומכת". מנקודת מבט אסטרטגית, הנחה זו אינה עולה בקנה אחד עם המציאות בשטח ועם אופי הלוחמה המודרנית. כל מתקפה יעילה על התשתית האסטרטגית של איראן, ובמיוחד על יכולות הטילים שלה, דורשת רשת מורכבת של מודיעין, לוגיסטיקה, נשק ותמיכה הגנתית. רשת זו, מבחינה מבנית, אינה ניתנת להשגה ללא מעורבות אמריקאית ישירה או עקיפה. בנסיבות כאלה, ההבחנה בין "ישראל התוקפת" ל"אמריקה התומכת" הופכת יותר למבנה תקשורתי ומשפטי מאשר למציאות מעשית. כאשר ארצות הברית משתתפת בהצטיידות, הכוונת מודיעין, אספקת אספקה, ואפילו הגנה וניהול ההשלכות של כל תגובה פוטנציאלית, היא למעשה נכנסת לשדה הקרב, גם אם כוחותיה אינם לוחצים ישירות על ההדק. בלוגיקה אסטרטגית, השתתפות פירושה קבלת סיכונים, לא רק הצעת תמיכה פוליטית.
כאן, סוגיית ה"חסינות" עולה כנקודה מרכזית בניתוח. האסטרטגיה המרומזת של וושינגטון בהקשר זה היא להפעיל לחץ צבאי דרך ישראל מבלי שארצות הברית תישא בעלויות הישירות. במילים אחרות, לתקוף באמצעות שליחים, לנהל את המשבר מרחוק ולהישאר חסינים מפני כל השלכה. תפיסה זו, בעוד שעשויה להיות סבירה בתקשורת, אינה מציאותית מבחינה אסטרטגית. במקרה של עימות, תגובת הצד השני נקבעת על ידי מעורבותו בפועל, ולא על ידי הנרטיב התקשורתי. אם ארצות הברית משתתפת בתכנון ובתמיכה במבצע, קשה לה להגדיר את עצמה מחוץ למשוואת התגמול. אין מדובר בהצהרת כוונות או באיום גלוי, אלא בתיאור של עיקרון הרתעה פשוט: אף צד המעורב במלחמה, אפילו בעקיפין, אינו יכול לצפות לחסינות מוחלטת. יש לראות את דו"ח CBS כחלק ממשחק תפיסות מורכב, שבו ארצות הברית מבקשת לשמור על האפשרות הצבאית פתוחה ולהגן על עצמה מפני תוצאותיה. אך המציאות האסטרטגית מצביעה על כך שברגע שנחצה סף העימות, שלב זה לא יימשך. לוחמת שליחים בעלות נמוכה היא יותר אשליה מחושבת מאשר אסטרטגיה בת קיימא; וכזו שאם תשמש כבסיס לקבלת החלטות, יכולה להרחיב את היקף המשבר הרבה מעבר למה שמתכנניה צופים.