הפגישה האחרונה בין דונלד טראמפ לבנימין נתניהו לא הייתה רק סיום חילוקי הדעות ביניהם, לפחות על פני השטח, אלא גילוי של הקרעים העמוקים והנסתרים בין וושינגטון לתל אביב. לא פורסמה הצהרה משותפת לאחר הפגישה, אך גם לא הייתה דממה מוחלטת. לאחר מכן, כל צד דיבר בנפרד, וההפרדה הזו דווקא היא שמעניקה לפגישה את משמעותה. טראמפ דיבר על המשך המשא ומתן עם איראן, בעוד שנתניהו דיבר על תנאים שיובילו למעשה למבוי סתום בשיחות.
טראמפ הצהיר על כוונתו להמשיך בדיאלוג עם איראן וחזר על הצורך להגיע להסכם, אך במקביל הזהיר כי איראן תתמודד עם "נסיבות קשות" אם לא יושג הסכם. עמדה כפולה זו אינה סימן לבלבול, אלא חלק מדפוס ההתנהגות הידוע של טראמפ: בו זמנית הצעת פיתוי המשא ומתן ואיום המלחמה. הוא מנסה לשמור על לחץ ברמה שמעודדת את הצד השני לעשות ויתורים מבלי לפנות למלחמה.
נתניהו, לעומת זאת, הציג נרטיב שונה לחלוטין. ראש ממשלת ישראל התעקש שכל הסכם עם איראן חייב לחרוג מעבר לנושא הגרעיני ולכלול את תוכנית הטילים של טהרן ואת המדיניות האזורית. עמדה זו מרחיבה למעשה את היקף המשא ומתן עד כדי סותרת באופן ישיר את הקווים האדומים המוצהרים של איראן. יתר על כן, נתניהו הבהיר כי ישראל שומרת לעצמה את "הזכות לנקוט פעולה עצמאית" נגד איראן, מונח המשמש יותר ככלי ללחץ פוליטי ופסיכולוגי מאשר הכרזת מלחמה.
הבעיה המרכזית טמונה בפער בין הוויתורים המקסימליים שאיראן מוכנה להציע לבין הדרישות המינימליות של ישראל. איראן הבהירה כי המשא ומתן מוגבל לנושא הגרעיני, וכי תוכנית הטילים והמדיניות האזורית שלה אינן על הפרק. עמדה זו אינה טקטית או זמנית; זהו קו אדום אסטרטגי הקשור להרתעה ולביטחון הלאומי של איראן. לעומת זאת, ישראל מודאגת מכל הסכם שעלול להפחית מחשיבות "הנושא האיראני" ולשלול מתל אביב כוח עתידי.
אבל מדוע, למרות המתחים הללו, מלחמה עדיין לא על הפרק? התשובה טמונה בניתוח עלות-תועלת. מלחמה עם איראן אינה מהירה וזולה, אפילו לא עבור ארצות הברית. דוקטרינת ההגנה של איראן מבוססת על התשה; כלומר, הגדלה הדרגתית של העלויות עד להיחלשות רצונו הפוליטי של הצד השני. בנסיבות כאלה, עליונות צבאית אינה בהכרח מובילה לניצחון פוליטי. כמו כן, תקיפות אוויריות אינטנסיביות לבדן אינן מספיקות כדי לסיים את המשבר, משום שהתשתית הצבאית של איראן מפוזרת, מורכבת ולעתים קרובות נמצאת מתחת לאדמה.
מצד שני, האיזון הכלכלי בין התקפה להגנה אינו לטובת התוקפן. טילים ורחפנים זולים יכולים להציף מערכות הגנה יקרות, ואפילו מספר מוגבל של נפגעים יכול להיות בעל השלכות כלכליות ופסיכולוגיות משמעותיות. חשוב מכך, כל סכסוך ישיר יסלים במהירות לסכסוך אזורי. רשת הכוחות שבבעלות בריתה של איראן במזרח התיכון מסוגלת ליצור חזיתות מרובות נגד האינטרסים של ארצות הברית ובעלות בריתה, החל מאיום על כוחות צבאיים ועד שיבוש נתיבי אנרגיה וסחר.
בהקשר זה, האיום של נתניהו ב"פעולה עצמאית" הוא יותר ניסיון להשפיע על חישובי וושינגטון מאשר תוכנית פעולה קרובה. ישראל מבקשת לדחוף את ארצות הברית לעמדה נוקשה יותר ולמנוע הסכם שיפתור את סוגיית הגרעין. אך ארצות הברית, לפחות תחת טראמפ, מעדיפה להימנע ממלחמה עם תוצאות לא ודאיות ועלויות מופרזות.
מה שיצא בסופו של דבר היה פשרה: לא מלחמה ולא הסכם. הפסקת אש אסטרטגית על סף משבר, שבה כל צד מבקש לשפר את מעמדו מבלי לשלם את מחיר הפיצוץ הסופי. הפסקת אש זו, אף שאינה בת קיימא, נותרה התרחיש הסביר ביותר כרגע.