ביקורו החפוז של בנימין נתניהו בוושינגטון ופגישתו עם טראמפ, מיד לאחר סבב השיחות הראשון בין איראן לארה"ב בעומאן, לא היו רק התייעצויות דו-צדדיות. במקום זאת, הן ייצגו ניסיון להשפיע על דינמיקה שבה שלושת הצדדים העיקריים - טהרן, וושינגטון ותל אביב - מגדירים מחדש את עמדותיהם באמצעות שילוב של דיפלומטיה וכוח צבאי. הפגישה בת שלוש השעות בין טראמפ לנתניהו, וההצהרות שלאחר מכן, הראו כי טרם הושג הסכם סופי וכי האזור נמצא במצב של "לימבו אסטרטגי". מצד אחד, טראמפ הדגיש את המשך המשא ומתן ואת "העדפתו להגיע להסכם". עם זאת, על ידי פרסום מחדש של הדיווח של הוול סטריט ג'ורנל על פריסת קבוצת תקיפה שנייה של נושאות מטוסים במזרח התיכון, בנוסף להצהרותיו של שר האוצר האמריקאי בנוגע להעברת יכולות צבאיות לאיראן, הוא חיזק למעשה את מסע הלחץ. דואליות זו מגלה שוושינגטון טרם קיבלה החלטה סופית אלא בוחנת שני נתיבים מקבילים: האפשרות להגיע להסכם אם יתקבלו ויתורים מקובלים, והנכונות להסלים את המתיחות אם המשא ומתן ייכשל. בינתיים, נתניהו ביקש להעלות את רף הדרישות. התעקשותו לכלול את נושא הטילים הבליסטיים וכוחות האזור של איראן בכל הסכם פוטנציאלי מרחיבה למעשה את היקף המשא ומתן מעבר לתחום הגרעין, ומפחיתה את הסבירות להגיע להסכם. תל אביב מודאגת מהסכם גרעיני מוגבל, כזה שעלול לבסס אלמנטים אחרים של כוחה של איראן. לכן, על ידי הדגשת "הספקות לגבי ההסכם" והדגשת "הזכות להגנה עצמית", ראש ממשלת ישראל מבקש להשפיע על חישוביו של טראמפ.
אבל הצלע השלישית של המשולש הזה היא איראן; שחקן שאינו רק ריאקטיבי. בעוד שטהראן שומרת על המסלול הדיפלומטי פתוח ומשתתפת באופן פעיל בשיחות מוסקט, היא גם חיזקה את יכולות ההגנה שלה. המסר של איראן היה ברור: משא ומתן אינו משמעו צמצום ההרתעה. בניגוד למה שחלק מהחוגים המערביים תופסים, מעורבותה של איראן בדיאלוג נובעת לא מעמדת חולשה, אלא מאסטרטגיה של ניהול מתחים ושליטה בעלויות.
לנוכח העמדות הצבאיות והפסיכולוגיות האמריקאיות - החל מפריסת צי ימי ועד להסלמה ברטוריקה מאיימת - איראן לא רק נמנעה מנסיגתה, אלא גם הבהירה בצורה ברורה יותר את יכולות ההרתעה שלה בכך שהצהירה במפורש שכל פעולה צבאית מוגבלת תענה בתגובה רחבה. בהקשר זה, הובהר כי במקרה של עימות, התגובה לא תוגבל לאזור גיאוגרפי ספציפי, וישראל לא תהיה חסינה מפני תוצאותיו. מסר זה משנה את משוואת העימות מ"מכה מוגבלת" ל"איום גובר".
האסטרטגיה המוצהרת של איראן נשענת על עיקרון יסודי: אם תוטל מלחמה, היא לא תעמוד בחיבוק ידיים או רק תגן על עצמה, אלא תבקש לתפוס את היוזמה במספר רבדים. גישה זו מגדילה משמעותית את עלות הפנייה לפעולה צבאית, שכן כל תרחיש מוגבל נושא סיכון להסלמה לסכסוך אזורי רחב יותר.
אותו אלמנט הגביר את אי הוודאות בחישוביו של טראמפ. נשיא ארה"ב עומד כעת בפני שלושה משתנים בו זמנית: לחץ ישראלי לחזק את מסגרת ההסכם, הצורך להקרין כוח כדי לשמור על עמדת המשא ומתן שלו, והסיכון הגבוה להיכנס לסכסוך שהיקפו ומשכו בלתי צפויים. בנסיבות אלה, ככל שאיראן מדגישה יותר את מוכנותה ההגנתית ואת יכולתה לתגובה מקיפה, כך עלות האופציה הצבאית הופכת גבוהה יותר בחישובי הבית הלבן.
כתוצאה מכך, לא ניתן לתאר את האקלים הנוכחי בפשטות כ"צעד מכריע לקראת הסכם" או "גלישה לקראת מלחמה". מה שקורה הוא משחק מורכב של כוח. ארצות הברית מבקשת להפיק ויתורים גדולים יותר על ידי שילוב איומים ומשא ומתן; ישראל מבקשת להרחיב את דרישותיה ולהפחית את הסבירות להגיע להסכם מוגבל; בינתיים, איראן, באמצעות שילוב של דיפלומטיה אקטיבית והרתעה ציבורית, מעלה את העלות של כל החלטה חפוזה להיכנס לעימות.
משוואת מוסקט הגיעה כעת לנקודה שבה אף צד אינו יכול לחזות את התוצאה. ההחלטה הסופית אינה רק תוצר של רצון פוליטי, אלא תוצאה של הערכת עלות-תועלת המעוצבת על ידי רמת ההרתעה, הלכידות הפנימית והמסרים המוחלפים. בהקשר זה, ועם אי הוודאות הגוברת סביב תוצאות המלחמה, הסבירות להעדפת הדרך הדיפלומטית תעלה, אם כי באופן מוגבל והדרגתי.