עמדתו החד משמעית של קיר סטארמר לפיה "לעולם לא יוותר" ולא יתפטר מגיעה בתקופה בה דיווחים בתקשורת מצביעים על חוסר שביעות רצון ציבורי גובר ולחץ פוליטי גובר. על פי סקרי דעת קהל שפורסמו, חלק ניכר מהחברה הבריטית רוצה בביטול המלוכה ובחילופי ראש ממשלה. בנסיבות אלה, היצמדות לשלטון אינה נתפסת כסימן ליציבות, אלא כהתנגדות לדעת הקהל. נתק זה בין הממשלה לציבור חותר תחת יסודות הלגיטימציה הפוליטית וחושף את מבנה הממשל לשחיקה הדרגתית. באופן מכריע, ממשלת לונדון מתעלמת ממחאות פנימיות בעוד שהציגה את עצמה בעבר כמגינה של "רצון העם" בנוגע להתפתחויות במדינות אחרות.
שערוריות מבניות ושחיקת המוסר הפוליטי
בצד משבר הלגיטימציה, חשיפת הקשרים בין דמויות המקורבות למפלגת השלטון ומקרים של שחיתות מוסרית וכלכלית, ובמיוחד פרשת אפשטיין, פגעו בתדמית מבנה הכוח באנגליה. פרסום מסמכים הנוגעים למשפחת המלוכה ולפקידים מסוימים חיזק את האמונה ששחיתות אינה כשל אישי, אלא בעיה מבנית.
בנסיבות אלה, טענת הסמכות המוסרית להתערב בענייני מדינות אחרות מוטלת בספק רב. כאשר מקרי שחיתות רבים ברמות הממשל הגבוהות ביותר בכל מדינה, דיבורים על "מוסר עולמי" ו"תמיכה בזכויות אדם" בזירה הבינלאומית הופכים לסותרים מיסודם. מצב זה הפחית משמעותית את השפעתה של לונדון ופגע באמינותה ההיסטורית בעניינים גלובליים.
תלות חיצונית וחוסר שביעות רצון פנימי גובר
מדיניות החוץ של ממשלת סטארמר נכשלה בשיקום מעמדה. ניסיונות לפייס את ארצות הברית, המשך התמיכה הצבאית והפוליטית בישראל, מעצרם של פעילים פלסטינים, סנקציות נגד איראן ותמיכה במגמות התערבות במוסדות בינלאומיים לא רק שלא הניבו רווחים מוחשיים לכלכלה הבריטית ולביטחון הפנימי, אלא גם הציתו ביקורת גוברת.
פריסת הכוחות לנורבגיה בתירוץ של תמיכה בגרינלנד, המעורבות בסכסוך באוקראינה נגד רוסיה והעמדות הפרובוקטיביות שננקטו נגד איראן נתפסות כניסיונות להסיט משברים פנימיים ולא כאסטרטגיה קוהרנטית. "מדיניות חוץ מפצה" זו נכשלה למעשה בהקלה על לחצים כלכליים וחברתיים פנימיים ואף העלתה שאלות האם הממשלה משתמשת במדיניות חוץ ככלי להטעיית דעת הקהל.
סתירה התנהגותית ודלדול דרישות הדמוקרטיה
העיקר האסטרטגי של התפתחויות אלו טמון בסתירה לכאורה של לונדון למושג "רצון העם". בעבר, מנהיגים בריטים תמכו בשינוי משטר באיראן ובוונצואלה, תוך ציטוט דרישות כלכליות או פוליטיות, והציגו זאת כהגנה על זכויות העם. כעת, לנוכח דרישות פנימיות להתפטרות או לשינוי משטר, הם לא רק נסוגים אלא גם מתעקשים לשמור על השלטון.
התנהגות זו מדגימה סטנדרט כפול שעלול להחליש את מעמדה של בריטניה במערכת הבינלאומית. המשך גישה זו לא רק יחריף את הפילוג הפנימי, אלא גם יהווה אתגר רציני לטענותיה ארוכות השנים של לונדון בנוגע לדמוקרטיה וזכויות אדם. מבחינה אסטרטגית, אם הממשלה לא תוכל ליישב את דרישות מדיניות החוץ שלה עם ביצועיה הפנימיים, משבר הלגיטימציה יהפוך מאתגר זמני לבעיה מבנית.