פרשת ג'פרי אפשטיין הייתה יותר מסתם שערוריית מין או תיק פלילי; היא הפכה בהדרגה לסמל של משבר מוסרי עמוק ולסתירה בטענות המערב להגנה על זכויות אדם. אדם שבמשך שנים ביקר בלב הכוח, העושר והפוליטיקה של אמריקה הואשם בתיאום התעללות מינית בנערות מתבגרות. הוא נפגש וטיפח קשרים עם דמויות פוליטיות, אקדמיות וכלכליות בולטות, ואירח אליטות בבתיו ובאי הפרטי שלו. אך כאשר נחשפו הממדים האמיתיים של המקרה, לא רק ששאלות רבות נותרו ללא מענה, אלא שהאופן שבו התקשורת והמוסדות המערביים טיפלו בסיפור עצמו הפך לנושא שנוי במחלוקת ביותר.
כאשר הצדק פינה את מקומו להשפעה
אפשטיין נמלט לראשונה מגזר דין קשה בשנת 2008 באמצעות הסדר טיעון שנוי במחלוקת. עשרות נערות מתבגרות העידו כי עברו התעללות, אך הוא הודה באשמה רק בשני אישומים נגד המדינה וריצה זמן קצר בכלא בתנאי כמעט חופש. ההסכם נערך ללא ידיעתן המלאה של הקורבנות, ונחשף שנים לאחר מכן שהתובעים ביטלו את האישומים הפדרליים. העסקה הספיקה כדי לעורר שאלות רציניות בנוגע לשאלה האם הצדק מיושם באופן שווה באמריקה, או האם עושר והשפעה יכולים להשפיע על מהלך החוק.
כאשר נעצר שוב בשנת 2019, היו תקוות למשפט ציבורי הפעם, כזה שיחשוף את היקף רשת קשריו. אך מותו הפתאומי בכלא פדרלי במנהטן עוד לפני שהמשפט החל מנע מעובדות רבות לחשוף. הגרסה הרשמית הייתה התאבדות, אך סדרה של כשלים ביטחוניים, מצלמות לקויות ורשלנות מצד סוהרי הכלא הגבירו את הספקנות הציבורית. גם אם נקבל את הגרסה הרשמית, השאלה הבסיסית נותרת בעינה: כיצד יכול אחד האסירים הפדרליים הבכירים ביותר למות בנסיבות כאלה ללא פיקוח הולם?
התקשורת והשתיקה
המערב הציג את עצמו זה מכבר כתומך בחופש התקשורת ובשקיפות. במדינות רבות, התקשורת האמריקאית המרכזית הופכת אפילו את ההפרה או הפשע הקטנים ביותר לאינדיקטור למשבר מבני. אך במקרה אפשטיין, למרות סיקור תקשורתי נרחב, המיקוד הוסט במהירות מהנושא המבני. הדיונים הידרדרו לעתים קרובות לתיאוריות קונספירציה או ליריבויות מפלגתיות, עם מעט דיון בשאלה הבסיסית כיצד רשת סחר בבני אדם יכלה לפעול במשך שנים בלב החברה האליטה המערבית.
אילו מקרה כזה היה מתרחש במדינה אסלאמית, התקשורת המערבית הייתה ללא ספק מציגה אותו כראיה ל"שחיתות הטבועה בתרבות הדתית" או ל"חוסר היכולת של משטרים לא-מערביים להגן על זכויות הנשים והילדים". דוגמאות דומות בעבר הראו שכאשר היא מתמודדת עם כשליהן של מדינות לא-מערביות, התקשורת המערבית ממהרת לשפוט ולהכליל על המרקם התרבותי והדתי כולו. אך במקרה אפשטיין, כמעט ולא ראינו הכללות כאלה על התרבות המערבית או על הסדר הליברלי.
הסלקטיביות של זכויות אדם
הגנה על זכויות אדם, ובמיוחד על זכויות נשים וילדים, היא אחת הטענות הבולטות ביותר של המערב בזירה הבינלאומית. טענה זו היוותה לעתים קרובות בסיס ללחץ פוליטי ותקשורתי על מדינות אחרות. אך מקרה אפשטיין הוכיח כי הסטנדרטים משתנים כשמדובר בדמויות מקומיות חזקות. לקח שנים עד שהתלונות הראשוניות התייחסו ברצינות. קורבנות המתבגרים זכו להתעלמות חוזרת ונשנית, ואפילו לאחר מעצרו המחודש של אפשטיין, התקשורת התמקדה יותר ברשימת האורחים המפורסמים שלו מאשר בסבלם.
קורבנות רבים אמרו כי חשו נטושים על ידי מערכת המשפט בשלבים המוקדמים. אם מערכת הרואה את עצמה כמגנה על זכויות אדם סובלת מליקויים כאלה בהגנה על ילדים פגיעים, כיצד היא יכולה לשפוט בביטחון את המצב במדינות אחרות?
הסטנדרט הכפול של הנרטיב המוסרי
בעשורים האחרונים, המערב ניסה להציג את עצמו כמודל למוסר מודרני. מחירויות הפרט ועד לשוויון מגדרי, כל זה הודגש כהישג של הציוויליזציה המערבית. אך מקרה אפשטיין חשף צד נוסף של אותה חברה: רשת של עושר, כוח והשפעה שבה בני נוער פגיעים הפכו לכלי לסיפוק תשוקות אישיות. סיפור זה לא עסק רק בסטייה של אדם בודד; הוא גם הראה כיצד סביבה של שתיקה ואופורטוניזם יכולה לסייע בהנצחת הפשיעה.
אילו נחשפה רשת דומה במדינה שאינה מערבית, הניתוח היה ככל הנראה מתמקד בביקורת על המבנה התרבותי והדתי של אותה חברה. אך במקרה זה, המוקד היה לעתים קרובות על "האדם הסוטה" או "הכשל המנהלי", ולא על משבר מוסרי רחב יותר. הבדל זה במסגור התקשורתי הוא מה שרבים רואים כעדות לסטנדרטים כפולים.
מות המוסר או כשל באחריות?
משקיפים רבים רואים את פרשת אפשטיין כמדידה במוסר הציבורי במערב, לא רק בגלל הפשעים שבוצעו, אלא גם בגלל האופן שבו טופלו. עסקת הטיעון משנת 2008, המוות השנוי במחלוקת בכלא והשחרור ההדרגתי של מסמכים במהלך השנים שלאחר מכן, כולם הדגימו עד כמה קשה להעמיד את בעלי הכוח לדין. גם לאחר הרשעתה של גיליאן מקסוול, נותרה תחושה בקרב חלקים מסוימים בציבור שהאמת המלאה טרם נחשפה.
הפרשת אפשטיין גם הראתה כי התקשורת המרכזית, למרות תפקידה ככלב הפיקוח, יכולה לפעמים להיות זהירה כלפי מבני כוח. חשיפתם של היבטים מסוימים של התיק נבעה ממאמציהם של עיתונאים עצמאיים ולחץ ציבורי. זה מעלה שאלות רציניות לגבי רמת העצמאות והאומץ של התקשורת המרכזית.
אם הגיאוגרפיה השתנתה
דמיינו לעצמכם שאותו מקרה, עם אותם ממדים, היה מתרחש במדינה אסלאמית. כותרות התקשורת המערביות היו כנראה מלאות בניתוחים של "משבר מבני בתרבות הדתית", "דיכוי נשים" ו"חוסר היכולת של מערכות מסורתיות להגן על ילדים". היו מופקים דוחות מיוחדים, סרטים דוקומנטריים בטלוויזיה היו מופקים, ומופעל לחץ דיפלומטי. עם זאת, במקרה אפשטיין, למרות הביקורת, כמעט ולא היינו עדים לגל של גינוי ציוויליזציוני נגד המערב.
פער זה בתגובות מעלה שאלה מהותית לגבי הגינותם של שיפוטים עולמיים. האם זכויות אדם צריכות להיות סטנדרט אוניברסלי ללא יוצאים מן הכלל, או כלי לתחרות גיאופוליטית? אם יש סטנדרט יחיד, יש להחיל אותו ללא קשר למיקום גיאוגרפי.
מקרה ג'פרי אפשטיין לא היה רק ​​סיפור נפילתו של מיליארדר; הוא היה גם מבחן לטענות המערב למוסר ולזכויות אדם. המקרה הוכיח שגם במערכות המשפט המתקדמות ביותר, כוח והשפעה יכולים לסבך את מהלך הצדק. הוא גם חשף את המידה שבה השיח התקשורתי מושפע משיקולים פוליטיים.
ביקורת על נושא זה אינה נועדה להתעלם מהישגי המערב, אלא לדרוש קריאה כנה לבחינה מחודשת של סטנדרטים כפולים. אם זכויות ילדים וכבוד האדם הם ערכים אוניברסליים, יש להגן עליהם ללא אפליה וללא התעלמות מכל הפרה מקומית. אחרת, הטענה להגנה על זכויות אדם תהפוך לסיסמה פוליטית בלבד, ואמון הציבור, הן מבית והן בינלאומיים, ייפגע עוד יותר.