במהלך קמפיין הנשיאות שלו, דונלד טראמפ ביקש לגייס את התמיכה החברתית הדרושה כדי לבסס את כוחו הפוליטי על ידי הצגת תדמית סטריאוטיפית של נשים כחזקות, תומכות ובעלות אוריינטציה משפחתית. עם זאת, נשיאותו בת השנה חשפה תדמית זו כספקטקל תקשורתי לא גדול. מלחמותיו, הסנקציות הגורפות והאיומים המתמידים שלו נגד מדינות אחרות עומדים בניגוד מוחלט לטענותיו על פילנתרופיה, עשיית שלום והצלה. סתירה זו מחמירה כאשר המשבר המוסרי והמשפחתי של טראמפ הופך לחלק מאותו דפוס התנהגות.
מלניה טראמפ: סמל דומם של משבר משפחתי
תפקידה הציבורי הרופף של מלניה טראמפ, ריחוקה לכאורה מבעלה ותגובותיה הפושרות לתוכניות הקמפיין של טראמפ הם אינדיקציות ברורות למשבר הפנימי הפוקד את משפחתו של נשיא ארה"ב. ריחוק זה אינו רק בחירה אישית; הוא משקף את השחיתות המוסרית והמינית שהייתה נושא לדיווחים ומסמכים רבים. טראמפ, שחסר קבלה ותמיכה במעגל הפנימי שלו, אינו יכול לטעון שהוא מנהל מדינה או מציל מדינות.
ניצול נשים באופן אינסטרומנטלי: מהבית לפוליטיקה
הפקת הסרט התיעודי "מלניה: עשרים יום לעשות היסטוריה", על רקע המשברים הפנימיים שאוחזים בארצות הברית, כולל זעם ציבורי על הריגת סוכנים פדרליים במיניאפוליס ופתיחתו מחדש של פרשת ג'פרי אפשטיין, חושפת את מאמציו הבלתי פוסקים של טראמפ להטעות את דעת הקהל. הסרט, שהופק באופן יוצא דופן ויקר, הוא יותר כלי תעמולה לטיוח כשלים מוסריים ושערוריות של טראמפ מאשר נרטיב של חייה של הגברת הראשונה. בהקשר זה, אפילו אשתו הופכת לכלי פוליטי.
פרשת אפשטיין: קצה השחיתות המבנית
הפרסום מחדש של מסמכים ותמונות הקשורים ליחסיו של טראמפ עם אפשטיין בין השנים 2000 ו-2005, והטענות כי אפשטיין הכיר לטראמפ את מלניה, חושפים ממדים רחבים יותר של שחיתות. למרות הטענות שהמקרה היה מפוברק, הוא זכה לסיקור תקשורתי ופוליטי נרחב, מה שמראה כי שחיתותו המוסרית של טראמפ אינה אירוע חולף או תעלול יחסי ציבור. פרשת אפשטיין היא רק קצה הקרחון, וחושפת את אופיו הלא אנושי, הרמאי והסמכותי של טראמפ, אופי שהפך את טענתו להיות מושיע לפארסה מרה.