ביקורו של בנימין נתניהו בוושינגטון, בצומת מכריע במשא ומתן בין ארה"ב לאיראן, אינו רק פגישה דו-צדדית שגרתית, אלא יש לנתח אותו כמהלך התערבותי בזירת המשא ומתן האסטרטגית. הדגש בו-זמני על אפשרויות צבאיות נגד איראן, לצד שיחות דיפלומטיות, מדגים כי תל אביב מבקשת להשפיע ישירות על המסגרת, ההיקף והקווים האדומים של המשא ומתן - לא מבחוץ, אלא מתוך תהליך קבלת ההחלטות האמריקאי.
ברמה הראשונה של הניתוח, ביקור זה והסיקור התקשורתי סביבו שולחים מסר ברור לוושינגטון: ישראל אינה מסתפקת רק בצפייה בתוצאות המשא ומתן; היא רוצה למלא תפקיד בעיצובו. העלאת האופציה הצבאית בתוך המשא ומתן היא, למעשה, ניסיון להגדיר מחדש את הפרמטרים של כל הסכם פוטנציאלי. זהו לחץ מקדים כדי לגרום לצוות האמריקאי להבין שכל הסכם שייחשב כבלתי מספק מנקודת מבטה של ​​ישראל יגרור עלויות ביטחוניות ופוליטיות. במילים אחרות, נתניהו מנסה להגדיל את העלות של "עסקה רכה" עבור ארצות הברית.
ברמה שנייה, יש להבין התנהגות זו במסגרת תורת המשחקים. במשא ומתן מורכב רבים, צד שלישי בעל עמדה נוקשה יותר נכנס לזירה כדי להגביל את מרווח הוויתורים שהצד הראשי עשוי להציע. ישראל ממלאת כאן את תפקיד "שחקן חיצוני נוקשה"; תפקיד שגם אם לא מתואם במלואו עם וושינגטון, יכול בעקיפין לחזק את כוחו של מנהל המשא ומתן האמריקאי. מנהל המשא ומתן יכול לטעון, "אם ההסכם לא יהיה קשוח מספיק, הסיכון לחוסר יציבות ביטחונית יגדל". בהקשר זה, האיום הישראלי אינו בהכרח מתנגד למשא ומתן; אלא, הוא יכול להיות חלק מהלחץ סביבו.
הרמה השלישית של הניתוח נוגעת לפוליטיקה הפנימית הישראלית. נתניהו מתמודד עם לחץ פוליטי, פילוגים חברתיים ואתגרים ביטחוניים. הדגשת האיום האיראני והפגנת נכונות לפעול משמשות כאמצעי לגיוס פוליטי פנימי. על ידי העברת המוקד ל"איום החיצוני הישיר", נתניהו מנסה ליצור לכידות ביטחונית ולהציב את יריביו במצב קשה, מה שמאלץ אותם לבקר את גישתו הנוקשה. לפיכך, לחלק מהעמדות הללו יש משיכה פנימית, גם אם הן מנוסחות במונחים של מדיניות חוץ.
הרמה הרביעית היא בניית "נרטיב לגיטימי". כאשר בכיר מדבר שוב ושוב על האיום, הדחיפות והאופציה הצבאית, הוא יוצר הקשר נרטיבי לפעולות עוקבות, גם אם פעולות אלו מוגבלות לפעולות סייבר, חבלה תעשייתית או מתקפות בקנה מידה קטן. נרטיב קבוע מראש זה גורם לכל פעולה עוקבת להיראות כתגובה בלתי נמנעת לאיום, ולא כבחירה. טכניקה זו ממלאת תפקיד מכריע בניהול התפיסה הבינלאומית.
נקודה חשובה נוספת היא שאיום הפעולה החד-צדדית אינו בהכרח שווה ערך ליכולת לנהל מלחמה עצמאית בקנה מידה גדול. הערכות צבאיות מצביעות על כך שכל מתקפה בקנה מידה גדול ומתמשך על איראן ללא תמיכה ישירה של ארה"ב עומדת בפני אילוצים מבצעיים והגנתיים חמורים, במיוחד לנוכח יכולות טילים והתקפות נגד. לכן, יש להבחין בין "האופציה הצבאית התקשורתית" ל"האופציה הצבאית המבצעית". הראשונה היא כלי להפעלת לחץ, בעוד שהשנייה דורשת בריתות רב-שכבתיות, תמיכה ומוכנות.
במקביל, יש להימנע מהטעות האנליטית ההפוכה: האמונה שאיום, רק משום שהוא עשוי להיות מוגזם, אינו יעיל כלל. בסביבות מתוחות, הצטברות של איומים, התראות מודיעין, תרגילים ופעולות מוגבלות עלולים להגביר את הסיכון לחישוב שגוי. ההיסטוריה של משברים ביטחוניים מראה שסכסוכים רבים לא החלו בהחלטה לפתוח במלחמה, אלא בסדרה של תפיסות מוטעות. לפיכך, אפילו איומים פרגמטיים עלולים להוביל לתוצאות הרות אסון.
מנקודת מבט אחרת, התנהגות זו אינה בהכרח מרמזת על כניעה אמריקאית לישראל, אלא מצביעה על משא ומתן בתוך הברית. היחסים בין וושינגטון לתל אביב מאופיינים זה מכבר בתערובת של יישור אסטרטגי וסטייה טקטית. ישראל מבקשת להשפיע על החלטות ארה"ב, בעוד שארה"ב מקבלת את החלטותיה על סמך שיקולים רחבים יותר, כולל שוקי אנרגיה, יציבות אזורית, תחרות בין מעצמות והוצאות צבאיות. השפעה אינה שווה ערך לשליטה.
יש לראות את ביקורו של נתניהו ואת בולטות האופציה הצבאית כחלק מ"הנדסת סביבת המשא ומתן". המטרה אינה לסכל את המשא ומתן, אלא להשפיע על תוצאותיו. זהו משחק לחץ רב-שכבתי, הפונה למספר גורמים: וושינגטון, טהרן, שחקנים אזוריים ודעת הקהל הישראלית. בתרחיש כזה, קול האיום חזק יותר מהסבירות לפעולה, אך אותו קול מסוגל לשנות את מהלך נוסח ההסכם.