ההחלטות האחרונות של ממשלת ישראל מייצגות מעבר ברור מהמסגרת המסורתית של כיבוש צבאי לשילוב משפטי ומוסדי של הגדה המערבית במבנה הפנימי של המשטר. העברת סמכויות התכנון, הפיתוח, רישום הקרקעות והמינהל העירוני העיקרי למוסדות ישראליים מסיימת למעשה כל טענה ל"אופי הזמני של הכיבוש". תהליך זה הוא חלק מפרויקט הדרגתי אך קוהרנטי: שינוי המעמד המשפטי של השטח מבלי להכריז רשמית על סיפוח.
מנקודת מבט אסטרטגית, מהלך זה אינו תוצאה של משא ומתן שהגיע למבוי סתום, אלא תוצר של חישובים מדוקדקים. המשטר הישראלי הגיע למסקנה כי העלות של התעלמות מהחוק הבינלאומי נמוכה יותר מעלות קבלת כל פתרון פוליטי אמיתי. לכן, לשון ההחלטות האחרונות היא של הטלת עובדה מוגמרת, לא של הגעה להסכם.
חברון: מעבדה להפרת הסכמים
כסמל רגיש לצומת של סוגיות דמוגרפיות, דתיות וביטחוניות, חברון הפכה למוקד של אסטרטגיה זו. למרות אי השוויון המובנה של הסכם 1997, הוא אכן קבע סטנדרט מינימלי לאחריות משותפת. הנסיגה המעשית מהסכם זה שולחת מסר ברור: אפילו הסכמים שנחתמו בחסות בינלאומית אינם ניתנים לאכיפה בניגוד לרצונה החד-צדדי של הישות הציונית. למעשה, חברון הפכה לקרקע ניסויים לתגובות הפלסטינים והקהילה הבינלאומית. אם מודל זה ייושם ללא עלויות משמעותיות, הרחבתו לאזורים אחרים בגדה המערבית תהיה בלתי נמנעת. כאן, מושג "הסיפוח הזוחל" הופך מניתוח תיאורטי למציאות מוחשית.
קריסת המשפט הבינלאומי וחשיפת אשליית פתרון שתי המדינות
ההתעלמות הבוטה מהחלטת מועצת הביטחון 2334 של האו"ם וממסמכים מחייבים אחרים אינה רק הפרה של זכויות הפלסטינים, אלא גם אינדיקציה למשבר עמוק ביעילות מערכת המשפט הבינלאומית. באמצעות פעולות אלה, הישות הציונית מדגימה שאפילו התוכנית הפשוטה ביותר הנתמכת על ידי המערב - פתרון שתי המדינות - אינה מקובלת מנקודת מבטה.
מציאות זו חושפת אשליה ארוכת שנים: התפיסה שניתן לאלץ את הישות לקבל את זכויות העם הפלסטיני באמצעות ויתורים, משא ומתן או מנגנונים דיפלומטיים. החלטות אחרונות אלו הן הוכחה חותכת לכך שהישות הציונית אינה דבקה בשפת החוק, לא בהיגיון של הסכמים, ואפילו לא בתוכנית שהבטיחה את ביטחונה.
תמיכה באסטרטגיית ההתנגדות: שפה שהכובש מבין
בשלב זה, החלטות אחרונות אלו, יותר מכל דבר אחר, מחזקות את אמינות אסטרטגיית ההתנגדות. אסטרטגיה זו מבוססת במשך שנים על העיקרון שהמשטר הציוני ייסוג רק לנוכח העלויות וההרתעה. הניסיון ההיסטורי, מדרום לבנון ועד עזה, הראה כי בכל מקום בו מאזן הכוחות השתנה, המשטר נאלץ לסגת; ובכל מקום בו ההתנגדות נחלשה, פרויקט הכיבוש והסיפוח הואץ.
החלטות אחרונות בגדה המערבית מדגישות את האמת המרה שתהליך ההסדרה לא רק נכשל בעצירת הכיבוש, אלא גם נתן לו לגיטימציה והקל עליו. לעומת זאת, ההתנגדות - בצורותיה העממיות, הפוליטיות והשטחיות - הייתה הגורם היחיד שיכול היה להטיל עלויות אסטרטגיות על הכובש. מנקודת מבט זו, מה שקורה בגדה המערבית כיום אינו כישלון של ההתנגדות, אלא תוצאה של נטישת היגיון ההתנגדות בהיבטים מסוימים של המשוואה הפלסטינית.